אני כל כך אוהב את הרגעים שלפני.
את מעטה הביטחון הזה, שאת עונדת כמו תכשיט שמוכן להיזרק ברגע לצד החדר.
את האיפור שאת עוטה כשכבת מגן, את המילים המוכנות מראש שהודפות כל ניסיון להביט לרגע במה שמונח מאחוריהן.
אני אוהב את הרגעים האלה, לפני שהמילים שלי עוטפות אותך, נותנות לך תחושה של רוגע, מחבקות את כל העקיצות שאת מנסה להפריח לעברי, סופגות את כל הבעיטות והשריטות שלך.
אני אוהב ש-לאט, נפתחים סדקים דקים דרכם את נותנת לי להשתחל. אלייך. פנימה. מידי פעם נסוגה, מעט נבהלת, ואז נפתחת שוב ומעט יותר.
אני אוהב שבשלב מסוים את מביטה בי במבט מפציר, רוצה שכבר אגע בך, אחפון בחוזקה את מה ששלך ואהפוך אותו לשלי, שתהפכי לגוש רטוב ונוזל תחת הידיים שלי. אבל עוד לא. עוד לא בא מועד לכך. לאט לאט, קטנה שלי. גם זה יבוא.
אני אוהב את הריח והטעם שלך כשאת נמרחת עליי. ואת השילוב שנוצר שאנו מתחילים להתערבב.
אני אוהב את כל אלה, ועוד הרבה יותר, אבל יותר מכל - אוהב אותך.