....חזרתי נטולת כוחות מן האבטיח לכיוון בייתי, השתרעתי על השטיח השקט חושבת על הדברים העיקריים שאצטרך לעשות מחר....אלפי דברים עיקריים...
נזכרתי ששוב לא אכלתי כל היום, כשהגוף התחיל להראות סימני קריסה מאיזור הבטן, וגמרתי עם סרחורת איומה.
החתול הופיע.
אמרתי לו (מה שתכננתי להגיד לו אם הוא יבוא שוב) - "שלום, מה נשמע...?"
הוא הנהן בראש... החתול הזה אוהב לדבר מה שפחות...
-" נו, הסתדרת בסוף?"- הוא שאל
- "נראה לי שמצאנו את הבן אדם המתאים, תודה - עניתי - אבל תדע לך שמאוד הצטערתי שלא רצית לעבוד איתנו...רציתי להתקשר אליך לשנות את דעתך, אבל החלטתי לוותר,כי כיבדתי את הדעה שלך, ...אני סומכת עליך... גם אני לא הייתי בטוחה אם נסתדר בעבודה..." - אמרתי לו כשאני עדיין שומרת בבטן את הדעה, שבהרבה יותר עדיף איתו רומן מאשר עבודה בבולאות...
"אולי אתה לא באמת איש לעבודה, אולי זה קטן עליך, אולי אתה בעצם כוכב, ואתה צריך לזרוח לבד, מבלי להיות כלי שירות לאף אחד אחר, אתה לא אוהב לדבר, אבל אתה מדבר!
אולי הכלי שלך הוא לא הגרזן הארוכה שלך" - אמרתי ופתחתי מהר את התיק, מחפשת עט
- " חכה!" הפצרתי בו- " הנה, מתנה ממני, הכלי שלך הוא העט הזאת! תתחיל לכתוב, בפעם הבאה שאני רואה אותך אני רוצה לקרא גלוייה שכתבת!, אתה כוכב, אני יודעת, כולם הולכים לקרא את הגליות שלך , להתרגש ולהתאהב בך"
החתול הסתכל עליי, מסתיר את ההלם שלו...
הוא חייב להבין מזה כמה הוא יקר לי, לא?. הוא חייב להבין מזה שאני מעריצה אותו, לא?
פתאום עפנו רחוק, לסקנדינביה, גרנו בסטוקהולם...החתול אמר שזה עושה לו דיכאון, ושהוא פה רק בשבילי, מקריב למעני, למענן שנינו, שאני מכתיבה בולים ומעטפות למשרד, והולכת לתקתק עבודה, והוא יושב, מעשן בביית, ומתחרפן לו...
היה לי עצוב לשמוע את כל זה...איך אפשר להתעורר לבוקר חורפי, וללכת בלב שלם למשרד הגלויות, כשעיניו הסיימיות של החתול - אלכסוניות מדיכאון....
אמרתי לו - " שיו, אתה בדיכאון!"
- "כן..." - הוא ענה בקול יבש
- "טוב, תיתן לי את הדיכאון שלך!" ציוותי עליו
-" לא"-
-" תלווה לי אותו, תלווה לי אותו להיום!"
-" לא , זה הדיכאון שלי, את לא יכולה לקבל אותו"
- " מה אכפת לך לנסות לתת לי אותו! רק לשעתיים!!"
הוא הסתכל עליי בעיניים הקטנות שלו במבט קשה ושתק
-"זה יהיה כבד עלייך"
-" בוא נעשה ניסיון, אני אחבק אותך, והדיכאון יעבור אלי,, ואני אלך איתו למשרד, ואתה תסתובב בעיר, ותסתכל בחניות, כמו שאני עושה, אתה תקבל את התחושות שלי, ואני את שלך"
התחבקנו
הוא חייך ואני התחלתי לצחוק , לא היה לי כבד בכלל עם הדיכאון שלו, אפילו שזה היה דיכאון עמוק מאוד... ידעתי שעכשיו אני בשליטה עלהדיכאון, וכל עוד הוא אצלי אני מנהלת אותו, לפי רוחי, החתול מסתובב ברחובות העיר מאושר ואני הולכת למשרד בלב שלם כי הוא לא התחרפן לי לבד בבית..הה! הה! יש לי דרכים לנצח את החרא, יש לי שיטות מיוחדות לשליטה, שיטות פאסיביות מתנת הירח, ירח בצורת חיוך של חתול צ'יישיר...
בהפסקת הצהריים הוא הגיע למשרד....מחייך... אני מלכה עם הרעיונות שלי...
הסתכל עליי במבט העמוק, החודר...
-"טוב, תחזירי לי את הדיכאון."
- " לא יודעת איפה שמתי אותו, נראה לי שאיבדתי אותו, הי הי הי" - התחכמתי מחייכת, מאושרת.
-" אז תמצאי אותו! עכשיו!"
ידעתי שאצתרך להחזיר לו את הדיכאון שלו, חתול בלי דיכאון הוא לא חתול... עשיתי מבט עצוב...." טוב...הוא בתיק שלי..אני הולכת להביא"
איך להלכתי לתיק נפלעליי הדכאון באמת, הנה החתול היקר שלי הולך לחטוף דיכאון מחדש, ואני לא אוכל לעשות שום דבר בנידון...תקועה במשרד... אבל דיכאון כזה חייבים להחזיר...זה לא מכובד לגנוב ממשהו את הדיכאון מבלי להחזיר....
חזרתי אליו מדוכאת, וחיבקתי אותו -" הנה, החזרתי לך את הדיכאון שלך"
הוא חייך-"ביי" הוא אמר והלך...מכוסה במעיל השחור שלו...
התחלתי לבכות....
איזה סיכוייש לי לחיות עם חתול? ....לעולם לא אדע....
לפני 18 שנים. 19 באוקטובר 2005 בשעה 22:33