נקודת השקפה

יושבת שקטה
מביטה,
עניים פקוחות לרווחה
ומסך שחור כקטיפה רכה
מלטף את פני
מרטיט את שפתי
מכסה את גופי
את כל חלקי גפיי
מכסה את אוזניי
אוטם
שום פיסה לא חשופה,
ומבינה
שכעת אני נתונה
לחסדי נבכי הנשמה,

והשקט הזה
הוא רק אשליה,
ועכשיו צריך לבנות
לאסוף רסיסים קטנים
לאחדם לטפחם
לבנות תקווה
ליצור שמחה
להאמין באשליה
להיתמלא בגאווה,


מסוכן,
מסוכן השקט הזה..

למה הקינאה הזאת?
זה ממש לא ברור לי,
מאיפה היא צצה?
מישהו הזמין אותה?
הרי ממקום שבא התחיל לו משהו טוב,

טהור

רגיש

צמחה לה אהבה..

איך הגיעה הקינאה כדי להרוס...?
לערפל את החושים
לראות אחרת משקיים,

אין דבר יותר עצוב
מהכאב שמתרוצץ בלב...

התחלה-

של משהו טוב יותר

רע יותר

לא יודעת מה יותר...