זמן רב שנמנעתי.
נמנעתי במהלך מערכת היחסים האחרונה שלי, נמנעתי גם לפניה וככה״נ אמנע לסירוגין גם בהמשך.
העניין הוא, שלצד כל ההימנעות הזאת שלי, יש מן רעש לבן של כמיהה אמיתית לנסות. וכמו רעש לבן, מדי פעם אני מתוודעת אליו, ואז הוא לא מרפה עד שמ(י)שהו מכבה אותו.
וחוזר חלילה.
אני רוצה להתרגש עם מישהו. לא אקרא לזה שליטה כי אני לא מתיימרת להבין וגם לא מעוניינת בספציפיות כרגע.
אני רוצה לתת לחיה הפרימיטיבית שבי שכרגע ניזונה אך ורק מדמיונות, לצוף ולגעת ולחיות, באופן יחסית תדיר, בהכרח לצד גבר.
אני רוצה לדעת שמישהו מתעלה עליי - אינטלקטואלית, רגשית ופיזית.
אני רוצה להתמסר ולהעריץ (ועוד חוששת, אבל רוצה) וקצת לאבד את קו השפיות.
אני מבינה שאני בנקודת זמן בה אני עוד מתגוננת - קצת עוקצת, קצת נעלמת, לפעמים גם קצת מתעלמת. חשוב לי להדגיש שמדובר ב״פרוייקטוֹן״, וכנראה ששני הצדדים העתידיים שלו* יצטרכו להיאזר בשלל סבלנות לאורכו. עוד יצויין, בנוסף לכל, שאני מעוניינת להיחשף וללמוד, ושאשתדל לכבד כמה שיותר את הצד השני במסגרת כל אינטרקציה שתיקלע לדרכי.
כמו״כ, מספר הפעמים בהן השתמשתי במילה ״אני״ עד כה גורם לי להרגיש אשמה. אבל זה כבר קשור לתהליך אחר שלי (שאולי גם מעט מתקשר לכל מה שמתואר פה), ל״שלם״ האותנטי והמוחלט שהייתי רוצה להיות. זה לא בדסמ-י. עד אז, מתנצלת בפניי ובפניך (מזל שבבלוגים יש לגיטימציה ואף ציפיה להתעסק גם בעצמך).
ובפינת ה״אבשלומית קור שעוד לא מתגברת על שטחיות מסוימת (האמנם?) בחייה״:
אם אתה לא כותב מדהים ומעורר בי כל נים, זה בעייתי. ואגב, אני אחת שמשתגעת אפילו מרווחים מיותרים לפני סימני פיסוק.
צירוף של המילים הנכונות, בסדר הנכון ובתזמון הנכון - ישבה אותי.
*אתה ואני.