יש משהו בסוף של קשרים שהיו מוצלחים עבורי שמשאיר איזה ספק בבטן. מצד אחד יש את הרצון לספר לה שהיא לא הייתה עוד קשר ושהיא עוררה בי משהו מעבר ולפעמים גם הרבה מעבר. מצד שני,עומדת הבקשה שלה, או ההחלטה המשותפת שמשחררים.
בגיל ההתבגרות הייתי תקוע מלא על ה'להלחם'. איזו שהיא מחשבה נאיבית שאם היא תבין כמה היא הייתה מיוחדת שהיא תשנה את דעתה. כך מצאתי את עצמי תקוע בלופ של אהבות נכזבות.
בשלבים יותר מאוחרים בחיי נפלה לי ההבנה שהדדיות זה דבר שהוא מאוד מאוד בסיסי בקשר ומי שלא מעוניינת,כנראה לא תשנה את דעתה, בלי להכנס לשאלה אם זה הפסד שלה או לא.
בכל זאת, לאחרונה היה איזשהו קשר קצר, אפילו קצרצר שהשאיר בי טעם של החמצה אבל בו זמנית החזיר אותי לתחושה של התאהבות בלהיות מאוהב בלי להבין בהכרח מה נכון עבורי.

