Nobody

3 בלילה. כבשן.
גם לה חם, אבל היא אף פעם לא מתלוננת. מלבישה אותה בקולר ורצועה. את עצמי בחצאית.
חושך ויש ג'וקים, אבל אני לא מחפשת אותם בסביבת רגליי. יבש בגרון, אבל אני מעשנת כי הסיגריה היא נשק לא רע כשאני לבד לבד, ומישהו עלול להבהיל אותי.
זמן לעלות, השקיות קקי נשארו ריקות.
ממתינה למעלית. למה? בדיוק עכשיו נזכרתי שהיא קיימת, והרי מעולם לא השתמשתי בשירות הזה שלה. היא בורחת לי כי סמכתי עליה ונתתי לה חופש להסתובב, כשאין לה לאן לברוח. יורדת למטה לכיוון המקלט ופתאום אני חושבת שזה לא רגיל. שמשהו לא רגיל, לא טוב ואני לא צריכה לעמוד לחכות עוד למעלית-וגם לא לה. אני צועקת שתבוא, ומיד! צעקות כאלה של פחד ולחץ ולא של כעס כמו תמיד. היא לא באה. מישהו עולה מהמקלט וגם יש אור בחדר המדרגות בשעה שלוש ורבע בלילה. הוא עולה. לא רץ אבל כאילו יודע שאני לא אברח. עכשיו אני רואה את החלק התחתון שלו. הוא ערום, באמצע הלילה וזה דוחה אותי כי אני יודעת שהוא לא הולך להיות לטובתי. אני בוכה "בואי כבר!בואי לאמא!". כנראה יש שם משהו מעניין. אני רואה את כולו ואני גם מכירה אותו. הוא מתקרב אליי לאט, ואני מתחילה לצרוח עוד לפני שמרגישה אותו נוגע בי. היא חוזרת, כלבה סקרנית אבל אני כבר לא רואה כלום. צורחת לשום מקום ונפרדת מכל אזור שהוא נוגע בו לתמיד. יש משרד בחצי הקומה אני נזכרת. הזקן תמיד סוגר מאוחר. זה מביא אותי לא לוותר ולשוב ולצעוק והידיים שלי חלשות ואני כבר שוכחת למה אני מסוגלת. כי הוא מסוגל להרבה יותר והוא עושה הכל לאט. כשאני שומעת אותו ואת אשתו בלילות, הכל נשמע הרבה יותר מהיר. כשאני שומעת אותו עם הבת שלו היא שותקת. ואני קפואה ומקיאה.
לא עוזר עכשיו שכל השכנים בעדי. אני יודעת שהם נהנים מזה ומרחמים גם עליו. נותרתי קפואה ונאכלת. נושאת ברחמי עוד מפלצת