לפני שבועיים. 17 באפריל 2024 בשעה 18:44
כמה משונה זה מרגיש לקבל את האפשרות לבחור ולברוא את עצמי מחדש.
הרי ילדתי שני ילדים ולא בחרתי להם ולו תכונה אחת, רק יודעת בעצמותי שאוהב אותם תמיד בדיוק כפי שהם.
אך את עצמי הקפתי בביקורת עצמית גבוהה מתוך מחשבה שכך אשתפר.
לא כך צומחת אישיות, לא כך מתפתח ניצן לכדי פרח, אלא רק בכוחה של חמלה ואהבה.
צמחתי הרבה בשנים האחרונות, צמיחה שהגיעה מתוך משבר וסבל.
מהכאב העמוק בנשמתי למדתי מה חשוב לי באמת.
רק כאשר נבקע הגלעין החל הנבט לצמוח,
בגלעין שלם ללא רבב אין תועלת,
הוא יושב שם שלם, עגול, חלק וקשיח
ורק ביקועו ושבירתו מביאים לידי ביטוי את החיות הפנימית הגלומה בו המביאה פרחים ופירות.
כך בדיוק זה מרגיש להיות בשבר, יש להיפרד מהקליפה ולהגיע לליבה.
אין אני עוד עוסקת בכאב השבר ואובדן ה"שלמות" שבה אחזתי.
כעת אני עוסקת בצמיחה, בהתפתחות ובהתקרבות אל עבר השמש. מקור האור האינסופי של הבריאה.
והבריאה טובה אלי, עוטפת ופותחת בפני את כל מה שפחדתי להתבונן בו,
שפע היה דבר מאיים עבורי בתוך אישה צעירה המרגישה שאין לה יכולת קיומית ללא גבר לצידה.
תם העידן הזה, כמה טוב שאני עומדת בפני עצמי.
כל גבר שיהיה לצידי יהיה שם מכיוון שאני בוחרת בכך ולא כי אני זקוקה לו באופן קיומי.
ולכן הבחירה בבן זוג עבורי היא טהורה ומשמעותית אף יותר, מפני שאינני מחויבת בה, אלא בוחרת בה בלב שלם.
והבחירה בשולט היא עמוקה אף יותר ומחייבת עד מאוד.
אני סוקרת שוב את מה שהיה חסר לי בנישואי שכשלו:
מקום להניח את הראש ולהיות חלשה בו,
מקום להרגיש בטוחה מוגנת ואהובה,
מקום להיות אני ולבטא את עצמי,
מקום לשגעונות שלי,
מקום לחלומות הפרטיים והפרועים שלי.
הרבה מקום.
מקום המאורגן במעין מגירות מנטליות של צרכים רגשיים, פיזיים ונפשיים.
ואני מגלה לאיטי שלרובם יש מענה בחיי, ולא בהכרח ממקורות חיצוניים.
אני מבורכת ומודה.
וממשיכה לברוא את עצמי, לבחור באופן מדויק את המילים המתאימות ביותר, כי אני אדם של מילים וכי העולם נברא על ידי מילים.
כנראה שאני מתחילה להרגיש שבת הים שאני היא יצורה יפיפיה יחודית שיש להתגאות בה.
