ממשיך בכל זאת

דפקת בי מסמרים

עם העולם

קום בוא

אלי אלי.

(אבות ישורון)

יוצא לפנות בוקר

והוא מלווה אותי בדרך, גדול, עגול, מושלם.

היי, אתה - מה אתה עושה כאן? אני שואל.

אני כאן אלפי שנים, הירח עונה, אני נצחי.

ומה אתה עושה כאן? שואל הירח

זו שאלה שאני שואל את עצמי יותר מארבעים שנה. אני עונה

מה אתה עושה ערב-ערב כבר אלפי שנים? זה לא משעמם? אני שואל

ממש לא! עונה הירח. אני מסתכל על בני האדם ונקרע מצחוק. תגיד לי אתה, אני לא מבין את הגאווה והאגו שיש לבני האדם, הרי בסה''כ האדם מגיע לעולם מבלי שישאלו את דעתו, לוקח לו כמה שנים להסתגל ולבנות את עצמו ואז הוא מספר לעצמו שאי אפשר בלעדיו ובכל זאת כשהוא מגיע לגיל שבו הוא נאלץ לפרוש (אתם, בני האדם קוראים לזה פנסיה, לא?) הוא מתרסק ולא מבין איך העולם ממשיך להתנהל בלעדיו. קצת לאחר מכן האדם נלקח מהעולם בניגוד לרצונו. אז על מה האגו?

אנא עארף? אני עונה. אולי ככה ניתן לעבור את השנים בצורה שפויה?

תגיד, אני שואל, האם אי פעם האדם הגיע אליך?

הירח בפרץ צחוק בלתי נשלט: נראה לך?! זה סיפור יפה שאתה מספרים לעצמכם! אני מעבר להישג ידו של האדם. האדם חושב שהשמש זורחת לו מהתחת.

אגב, למה דווקא שמש ולא ירח? הוא שואל.

לא הספקתי לענות, הוא נעלם (אולי נעלב) והשאיר אותי עם מחשבות, אלף שאלות לא פתורות ושמש אחת זורחת.

בוקר טוב. 

איך זה מרגיש,
אין עתיד באופק
אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו.

איך זה מרגיש,
להיות תמיד בצד
אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב מספיק
לא לקחת חלק.

איך זה מרגיש?

ואין לי חלום
אין לי געגוע שט לי בזמן
שממשיך לנוע

(יורם חזן ורן אלמליח)

נו, יש גם ימים כאלה...

בוא אחי,

תסיר את המסכה ושב לידי

מפה נראה יחד

כמה יופי יש בכיעור

כמה רעש יש בשקט

כיצד היש כ''כ ריק

ושבעצם, פחות זה יותר.

*נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות נטו

אני: חוזר הביתה מהעבודה, גווע ברעב

הבת שלי (שנתיים וחצי): נצמדת אלי ומתחילה לאכול את הראש בצורה מאוד חמודה.

אני: מכין אוכל (תוך כדי שאני מחבק ומנשק אותה)

הבת שלי: ממשיכה לאכול את הראש

אני: מתיישב לאכול

הבת שלי: מתיישבת לידי וממשיכה לפטפט

לפתע - 

הבת שלי: אבא, אתה אוהב אותי?

אני (באמצע ביס טוב): אהמממ 

הבת שלי: לידבר אבא, לידבר! למה אתה לא מידבר?! (שגיאות כתיב מכוונות)

WTF????