יחסית מוקדם הבנתי שאני מעדיף לדבר עם נשים. למדתי להגדיר אותי כמי שאוהב מאוד נשים - ומזוויות רבות. אבל זה היה נותר כסעיף בקונספציה אירונית שכן... איפה האינטימיות שלי? רק ידידות, ידידות, ידידות כל הדרך.
ואז התחילה איתי התמנונית. ואז עברתי בשער המלכים. ואז חזרתי למטבח, וחזרתי גם לכלוב. בפרופיל טענתי שאני צריך על מי להתאמן בקשירות, כי נסיבויות משאירות אותנו במינון מפגשים קצת לא לעניין.
נסיון לימד אותי שזה לא יעבוד. אבל הגורל אמר נצחק איתך הפעם, במקום עליך.
היא חכמה לחלוטין. היא נועזת. היא גם WEEB בדרגה מתקדמת והיא איתי בקטע הבישול - חוץ מהכשרות, אבל בינינו לא מצאתי בן אנוש מושלם באמת.
השיחה מתגלגלת כל הדרך מהרגע שהיא זורמת עם החוסר הבנה שלי למה שמישהי תיקשר עם בגדים, בהמשך עם זה שהיא נהפכת לתפאורה נוספת בחדר שלי, ואז אחר כך כשאנחנו מנשנשים קינוח שעשיתי אתמול. קטע שגם היא הביאה. אבל מוקפא - כדי שאני אחליט מתי אני רוצה בזה. גאונות, או במילותיי - גאוננות לשמה.
באותו זמן שקיבלתי זוגיות שמתאימה לי כמו מיטב האנזימים, בה דיברנו על קטע האפשור. לא בדיוק מערכת יחסים פתוחה - זה פשוט שאני רוצה שלא תריבי עם אף אחד על החופש שלך. אירוניה נוספת אז שאני הראשון שקרא אל הזכות הזאת להתגשם. ידידות אינטימית, כמו שפינטזתי בימים שלא הערכתי את עצמי מספיק כדי לקבל את הדבר המלא.
ואני אוהב את המוזרויות, מאוד. שכל זה קורה בחדר שלי לצלילי רביעיית נגני מיתר שמכסים פסקול מסרטים של מיאזקי. שאני כולי במתיחות ושואל יותר מדיי שאלות בזמן שהיא צלולה וקרת רוח כמו סאיטמה. שהיא מתגבשת עם השותפה לדירה שלי סביב הפאקינג חתולה שלה, הצוררת שלי. עולם הבדס"מ בתור נישה יכול להראות דיי סטנדרתי בעיניי
בחרתי בhogtie כי זה היה נדמה לי מגניב ויחסית נגיש למתחיל. בחרתי בפחזניות כי ישבנו ברולדין ואכלנו... משהו, שגרם לי להתגעגע לדבר האמיתי. זה נקרא choux au craquelin, גרסת השוקולד. פחזניה מכוסה בבצק פריך עם מילוי של קרם דיפלומט עם שוקולד וקונייאק (שקיבלתי מהתמנונית).
תאמינו - המאזן השתנה ועכשיו יש לי מזל כמו עייפות. יותר משאני יודע מה לעשות איתם.
תודה ענקית שבאת וניגשת, והאמנת. עורך את הפרופיל - לא צריך מכאן עוד שום דבר. עד הפעם הבאה, והקרובה.
שיהיה ברור; אני מביא סבתות לתוך הסיפור הזה. ארוחת שישי, נזיד לשון ברוטב חרדל - הנדסה הפוכה של מתכון של אימא של אימא. שוט הרכיבה היה מתנה ממסעותיה של אימא של אבא למונגוליה.
אני מסית שיער רטוב מהידבקות למצחה, ומוצא בעיניה רוגע שכאילו הרגע טיילה בפארק. אני מאזין לנשימות שלה - לאחר השוט הן מזדרזות מאוד. פחד ונרגשות, ופחד. ואז אני מקרב את פניה לפני המים, בין שוליי הדלי, ואז - הסרעפת מאטה, יותר הכרה. החנק מרגיע אותה, אזור נוחות מנוסה ומחובב. אבל המים היו פעם ראשונה. היא הייתה קשורה כבר זמן מה כשחזרתי לחדר עם הציוד. את יריעת הניילון קניתי בחנות דברי הבית איפה שקניתי גם חלק מהחבל - חנות הבדס"מ בארון שלי.
שבועיים קודם לכן היינו בדירה שלה, היא חלתה בערב שישי וביטאה דודא למרק קובה - חשיבה בקול, לא משהו מבוסס מציאות. שעתיים לאחר מכן יש לה מרק עם כיסונים בריאים בבקר ובצנוברים, שחו איתם לוף ובטטה ושאר ירקות. היא שכבה עלי בספה ונתנה כאפות פיציות של בראטית נבונה כשלא סיפרתי לה מה הקונספט של דייט הדלי הולך להיות. רק אמרתי שהיא תשלם, ויהי על מה. "על טעויות משלמים" זה לא אמירה בכדי של בדס"מ, אני באמת מאמין בזה - צירוף המקרים שזה עושה אותה רטובה. קודם שאני עושה אותה רטובה. הקשר התחיל מ100 ואף נקודה לאף צד לא ירדה.
וזה היה כ"סשן" הכי טוב ואמיתי שיצא לי עד כה. הגוף שלה, בשבילי הוא עוד תחום התעסקות. אבל כמעט כל ההתעסקויות שלי משתלבות בחיבור שלנו; שנינו עוסקים בצילום. אני מכין משהו - היא אוכלת. אני עושה קפה, היא מלקטת יין. היא ממליצה על סרט, אני צופה. אני בוחר סדרה, אנחנו רצים על זה ביחד. אנחנו מלבים את המסקנות הנכונות מושא המרוץ של כל אחד להבין את עולמינו, וסוטרים לשגויות. היא הביאה לי חרדל וריבה ושוקלד מצרפת. הכנתי את הנזיד כאמור, שתי פיצות מחמצת עם רטבים ותוספות שונים, ובבוקר שבת פנקייקים מותפחים בשמרים שנהנו מלילה של השתבחות במקרר. עם רוטב חמאת בוטנים, קצפת וחמאת מייפל. לפעמים אני מדמיין שעומק הסיפוק, הביטחון והאהבה שלה הם הנקמה השקטה שלי נגד כל הנשים ששמו עלי חמש פסים, בזמן שגופה מחזיק את העדויות הנשלטות לכעס הזה בין שאר הכעסים.
כשנעטפנו אחת בשני
כשהסתובבתי סביבה בה בהענקת הקשרים כמו דרגות
&pp=ygURYW5kZXJzb24gYW55d2hlcmU%3D
וכשהרמתי אותה, חסומת פה וחסרת מוצא, הפוכה, לתוך הדלי
כשאני במטבח
&pp=ygUOZXhlZyAoZW4pIGVzaXM%3D
אני חושב על המשפט שאומרים במעגלי התמיכה - לגבי ההבדלה בין מה שביכולתנו לשנות למה שאיננו, והחכמה להבדיל ביניהם. תמיד יהיה את מה שאתה לא יכול לשנות באופק הקרוב. ומה שכן - בין הידיים. בהקשר של אהבה אני מבחין בדואליות שבין וניל ובדס"מ, הפעם, כששני החלקים באו לתיקונם. בי, ובה. אם יש משהו שאני יכול לאחל לרעיי ורעיותי הסוטים הוא התשלובת של האהבות, תחת אותו גג וללא מלחמות פנים שביניהם. תמיד יהיו לך את שני הדברים.
עוד תמונות בצבע בבלוג התמנונית וגם gif. פרי רעיונה. לכו לכו לקריאה
הדייר הקודם עבר כדיי לאסוף כל מיני רהיטים ושאר ירקות, שלא יכל לקחת איתו כשעזב את הדירה. קניתי ממנו את המסגרת הריקה ואת הפוסטר של הסרט שהוא לא ראה. דווקא את הגיטרה הוא השאיר על לא דבר.
מה מקור הסדיזם, שאלה. התשובה נראתה ברורה מצדי, משום שיושבת דעתי לצד ציר הזמן של חיי ודג מסקנות מלפנות בוקר עד שיבת החושך.
ממערכת היחסים שלי עם ההוא, המרחק שלי מהם, הכעס שלי על ככה, התגרה שלי מול תלם מול גורל ובגלל ובגלל. הכול מוזן לתוך הסדיזם. בפשטות; לא נהניתי. לצד דברים איתם נולדתי, סמים שונים שכינסתי, ועוד כמה גורמים שלא אדע אולי לעולם.
אבל כשאני מורה לך להיפטר מאלה הבדים ולהישען בשתי ידיים לצידי הפוסטר של Apocalypse Now, ושופט את עורך לנפיחויות ואודם - עובר בי התדר של הכניעה. הצפי. הרעד המוזרם ממערכת העצבים הסימפתטית לקצוות הגפיים. מאזין, אני יודע אחרי מה את מחפשת. מתוך עניין של פונקציה בסיסית לאדם; אמפתיה לטובה ואמפתיה לרעה, שלובים יחדיו בהרמוניה מושלמת.
ובעודי מניף את הפלוגר שקשרתי משיעמום וחבל סינטתי, נפשך היודעת לברוח למעלה והחוצה - מתקבעת ונשארת. כאילו היא באה לקום להתקלח אבל משהו טוב משודר בטלויזיה. את איתי, עם הגב אליי, קומצת אצבעות ונזכרת. איך זה מרגיש. כשנסגרות עליך שיניים ונופלת אלייך יד קשיחה הן קירות וגג לבית מלאכת אהבה, ואת נוסעת חזרה עם כחולים של אכפתיות. לא שאלתי אותך מה מקור המזוכיזם, מבחינתי העיקר ההגשמה העצמית. אבל אם כבר נפתחנו דרך מילים ורגש, קודם לקרעים הנדלקים על גופך המוחפץ;
גם האמפתיה מזינה את הסדיזם, שקית אגרוף שלי. כמו כל שאר הדברים. קודם לכל אנחנו אנשים.
היו המילים האחרונות שנכתבו בבדידותה לפני שהיא שלחה את הדוא"ל הראשון. ומשם לכאן אנחנו במיטה שלי ואני מתייחס אליה כמו שחאביב התייחס לקונור. רק מאהבה
הסתובבתי שנתיים מחוץ לעסק ובהליכות ההן חשבתי בעיקר על שני דברים. חשבתי איך קרה כל שקרה בזעזוע שהיה הקשר הבדסמ"י הראשון שלי, אשר בא אליו הרס ממו ידיי. וחשבתי על כמה בדס"מ בכלל חשוב. אם כל מה שבאמת התגעגעתי אליו היו הליכות בקיבוץ שלה או ישיבות במכונית שלי תוך שיחות על אומנות וזרימת מחשבות, מה מקומו האמיתי של הבשר בזכרונותינו הסופיים? ככה בחרתי לתעדף חיבור מעל לכל. אני לא יכול לחפש שותפות דרך הפטיש עקב שהוא וגם מיניות בשגרתה תמיד יתפסו מקום מתחת למילים וקרינת העיניים במבטים הקרובים.
והדבר הבא שקרה נהיה לסיכום של שנתיים שלושים שנים של ספק. כל אחד שעתיים, שלוש שעות רק להגיב לדוא"ל של השניה. אני רוצה שתבינו שלא הצלחתי לדבר עם האישה הזאת בדרך שהיא לא הבינה, נצרה, ותגמלה בשוויון. אני רוצה להדגיש את קוד הרימוי שהוא להימצות על ידי מישהי אשר דומה לי בדרכים שלא דמיינתי. שנינו מעלים לשיח את כל לקח, וכל הינף של ההיסטוריה האישית לחיינו בהווה. בדרך שהקשר נבנה על הגופות של שהיינו. מדברים קטנים כמו נידוי החלב מהקפה שלי שלה, המטפורות ממשחקי וידאו שאני מסגביר לה את העולם איתן - ולא זקוקות הסגבר אחר. עד הסקרנות המשותפת לכל בתבל, חמלה כדרך חיים, ובינה רגשית מפוארת וענפה.
ההאבקות בדרך ההתכרבלות התחילה מבדיחה בימים שתקשרנו בכתב. אמרתי שאחבק אותה עם הרגליים בנוסף לידיים כדי לשלב עוד יותר מהגוף. אבל בלי שחשבתי על זה מבעוד מועד, מצאתי את הגפיים שלי מגבילים את שלה וככה נגמרה ההבדלה בין precare לסשן וaftercare וכירבול או זמן שקט לעומת זמן אקשן, ליטופים לעומת מכות וחנק נגד הסנפה משותפת. תוהה איך בכלל אפשר לאהוב אחרת. האנחות של תסכול מדומה כל פעם שהיא מנסה לשווא להשתחרר - לא נשמעים באוזניי כמו אף שיר אחר. היא אומרת שיש לה סבילות גבוהה לכאב וזה קצת כמו שפרה תספר לך שיש לה מספיק קיבות בשביל לעכל את הדשא. הבחורה נהנית מהתמכרות קשה. בהשראה מסרטים יפנים שפעם ראיתי, התחלתי לדבר לבטנה באגרופים. והיא לא חשבה שתאהב את זה אבל עכשיו זאת עוד מילה בלקסיקון. סוף שבוע שלם במיטה. היא הביאה שני סוגי יין, וקוניאק. עשיתי coq au vin, ביסים של מחמצת עם פטה כבד, ריבה ופרשוטו, וקרפים מלאים תותים וקצפת. היא קוראת את השירה, שומעת את המוזיקה, ויודעת גם מה ערכו של שקט. היא מרשימה ויש לה קטעים, ותחביבים, ואפיקים, וכוחות משלה - אינדיבידואלית אמיתית, משהו שאי אפשר לפברק או להמציא.
באותו זמן שחזרתי לסטור לאישה טובה, חזרתי לרתך ולעבוד פלדה. סופר בחיי כל דבר שנשאר זהה לעומת כל שינוי. דבר לא מרגיש כמו שהוא היה לפני כן. אני והיא הולכים יותר רחוק מאשר שכל אחד מאיתנו הלכה לחוד. אנחנו משוחחים באמצעות יותר לשונות מאשר שדובר אלינו מצד העולם שבחוץ; קשירות וקשרים, וקישורים, קלילות וקשיחות. קיבלתי את החיבור שרציתי, אבל מה טוב - גם פאקינג מזוכיסטית.
רציתי לרשום על סגנונות היקשרות, אבל צריך להכניס צפיות לבלוג איכשהו. מלווה עם הבישולים מדנמרק
פילה ראם מעושן
קראתי אצל מישהי שתיארה את ההבנה שאהבה לעולם לא באה ללא תנאים כמעין נקודת אל-חזור. לא בתגובה למה שהיא רשמה (כי אנחנו כנראה לא חושבים על אותו הדבר [ואני פריכיה אם היא קוראת פה]) זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. יש
עם עו"ד לגירושים בו הוא מספר על אישה שבאה לשכור את שירותיו והוא שאל אותה - מתי היא ידעה שהאהבה נעלמה?
דברים שלא היו אמורים ללכת ביחד אבל רצו
האישה מספרת איך בעלה היה מביא לכבודה סוג מסויים של גרנולה מחנות ספציצית, רק שם הייתה זמינה. ושהיא הייתה מוצצת לו בבקרים. מתישהו הגרנולה הפסיקה להגיע, והמציצות עקבו בדרך החסך. כשהמראיין שואל את העו"ד מה לדעתו המפתח לשימור הנישואים, הוא מדגיש את הערך של תקשורת סמלית ומתנות מעין אלה. הדברים הקטנים, בליאט. אבל זה מעלה שאלה, של גרנולה ומציצה כגון תרנגולת וביצה - משהו קורה קודם להפסקת חילופי האהבה, נכון?
חזה אווז ברוטב מנגו וחלב קוקוס. אחת ההברקות שלי
יש דברים שנצרבו בתודעה שלי מאז הקורס בהתפתחותית: המדען הנאצי שגילה איך ברווזונים מטמיעים את עצמם על הדבר החי הראשון שהם רואים, לווא דווקא אימא שלהם. מאסלו (ההוא של פירמידת הצרכים), שהראה איך קוף מתעדף בובה קטיפתית ורכה, על פני בובה מברזל שבחלקה אפשר למצוא מזון. הקופים בניסוי שלו לא שרדו את העולם שבחוץ. ג'ון בולבי היה בקשר עם האבולוציוניסטים האלה טרם שהגה את התאוריה והמחקר על "סגנונות היקשרות" בבני אדם. הוא עבד עם יתומים של מלחמת העולם השניה וראה איך הם לא מצליחים להסתדר חברתית, קצת ((הרבה)) כמו הקופים של מאסלו. ממשיכת דרכו של בולבי הייתה מכניסה דמות זרה לחדר משחקים עם אימא וילד או ילדה - ומורה לאימא לעזוב. תגובת הילד לאם בשובה, נתן להם לאמוד על סגנון ההיקשרות.
צוואר חזיר, שעועית עם שום ולימון, גזר מבושל בציר, כרוב מקורמל, ריבת תפוחים (מהחצר)
זאת פשוט מערכת להבנת תקשורת, אבל אחת שאני מוציא ממנה הרבה. אתה לומד לזהות היקשרות נמנעת, היקשרות חרדה, היקשרות בטוחה באנשים. אני זוכר איך נתתי לה לקרוא את השיר ההוא, זזתי לחדר אחר כדיי שיהיה לה את הרגע הזה. כשחזרתי היא אמרה שזה ממש יפה, במבט נעדר משהו, חיוך שלא נוגע בעיניים. הבנתי שהאהבה כבר לא שם, כמו פעמון חלול. פגשתי מספיק שלא מסוגלים לקבל אהבה, הייתי ביניהם. החשקים שלהם נערמים כמעין מס של כישלון רגשי כדיי להסיח את הדעת מהבור הזה. כמובן שאהבה לא ניתנת ללא תנאים, אנחנו צריכים איזושהי הוכחה, לא שונה מהקופים. לקופים יש קטע של לסובב את הגב שלהם לקוף אחר בבקשה לטיפוח, הם מהמרים על הקשרים שלהם. הם חייבים. יש להם קנאה, ותחרות, וחינוך שבטי. הם, כמו כל היונקים לומדים את העולם דרך רגשות קודם כל לשפה - אם הם לא מרגישים בטוחים מלכתחילה, מה שווים מחוות האהבה שלך? היחידים שאמורים לקבל אהבה ללא תנאי הם ילדים. אבל זה בלוג אחר
כתף כבש, 60 מעלות לאורך עשר שעות בחומץ בלסמי ויין
אני חושב על BDSM פוטנציאלית כדלת להיקשרות. האם דלת קדמית? צדדית? דלת אחורית? תלוי באינדיבידואל. אולי זאת הסחת דעת נוספת, אבל גם אז - אני שמח שזה קיים כדיי לתת את המענה שרק העולם הזה יכול לתת. כאב, ומגבלות, ומוזרות, בביטחון - יכולים להרגיש אמינים יותר מן האהבה הכי מחניקה לעתים. אני קורא בבלוגים פה כל כך הרבה סממנים לחסכים רגשיים, שלא לדבר על ניצולים ותקיפות וחיים תחת צל העקה שרק אנשים יכולים לגרום לאנשים - שאני לא מסוגל להאמין לשולט חסר התמונה שניסה להסגביר לי שאין שום קשר מוכח בין פטיש לטראומה. ההגדרה ל"טראומה" לפי גאבור מאטה מספיקה להגיע אם כילדים, לא הרגשתם בטוחים לשתף את הרגשות שלכם עם אף אחד. ברור שזה יכול לבוא בלבד כפיתרון לשיעמום ונילי חדגוני, אבל זה פשוט לא משהו שאני רואה בשטח. בעצם החשיבות של אפטרקייר מודגם לדעתי האי שכולנו אליו חותרים. ואני בעד, שזה לא ישתמע לשני כיוונים - אידאלית כל עוד אנשים מכירים את עצמם ואת השותפים שלהם.
אישית הייתי צריך ללמוד היקשרות מאוחר במשחק ואחד הסייעים הגדולים שלי היה, איך לא - המזון. נשארתי חודשיים עם המשפחה הזאת וכמעט כל יום הרמתי להם שולחנות שהיו קורים אולי פעם בשבוע כשחייתי בארץ. כבשים מהחווה, איילים מהחווה, אווז מהאגם, שלל נתחי חזיר. כל מיני רכיבים כאלה שאני רק יכול לחלום עליהם. החתולים היו 10/10, הגבולות שקטים. ואז חזרתי כדיי להכין שניצל עם פירה חמאה צרובה, והסלק עם הכמון שנקלה ונטחן טרי כמו שסבתא הייתה עושה. בקושי נשאר מה להוכיח אז אני עושה יותר קינוחים עכשיו. שוקל ללמוד קשירה (?)
לך יש את דוקטור גד, לי יש דוקטור רות. היא יושבת בקליניקה הפרטית בנתיבות המוכה, שיער צבוע לכסף בתוך מעיל זארה. שואלת "מה קורהה??" בנונשלנטיות כאילו היא לא בת האנוש הכי עילאית ברדיוס של חצי המיספרה. כשהייתי בחו"ל, זה היה הדבר היחיד שביקשתי לחזור אליו. רשת אלקטרודות, פידבק במוזיקה מאג'ורית ומינורית. פולחן שינויים ביד הנוירולגית ששולחת לי שירים של MCR ומתלוננת שאני לא מביא לה את הפחזניות שעולות לסטורי.
במהלך סדרת הטיפולים המקורית שהתחלנו באמצע השנה הקודמת רות חלקה את טופס הממצאים ממדידת המוח שלי (QUEEG, להבדיל מFMRI או PET) אבל לא יכולתי לקרוא אותם. אלו ממצאים שנהפכו לשפה בעבורה, יחד עם הקוד שהיא בנתה בפייתון כדיי לייעל את תהליך הפרשנות. מאז היא הוסיפה דף נפרד שמנגיש את תוצאות הבדיקה למטופל:
לא מוצג בגרף:
- ויסות התנהגותי לוקה
- הפרעה דיסוציאטיבית
- פציעת ראש טראומטית (נראה בדף הקודם במסמך)
אחרי צבר של ארבעת חודשי טיפול כמעט כל הדברים הללו כבר אינם רלוונטים.
מוח נורמטיבי.
אחרי שעברתי דרך תרפיה בדיבור, כדורים, פסיכדלים, ואחרי הפיכה מוחלטת של כל סגנון החיים שלי - ידעתי שחייב להיות משהו כזה בתבל. בסוף זה היה בנתיבות. אני קם כל שבוע מהכורסא הלבנה ההיא, פחות או יותר בן אדם אחר. ואני יכול לדבר הרבה על הרבה אבל כאן, פשוט - אין לי מילים לתאר את זה.
בינתיים הבאתי עוגת לימון שאני מאוד אוהב. ויש לי כונכיות מהנגל'ה הזאת בהקפאה, רק צריך למלא אותן. אני בפאזה של פחזניות
