בינתיים חזרתי

אני לא יכול לכתוב...

זה פשוט הרגעים של השקט שמפריעים לחיים מלהמשיך במסלולם.

לעצור,

להביט פנימה,

לפחד ממה שמוצאים,

לכתוב.

ההשקפה שלי על עולם השליטה...

השליטה צריכה להגיע קודם כל מבפנים.

לא יכול להיות שתנסה לשלוט באחרים לפני שאתה שולט בעצמך.

אתה לא יכול להיכנע ליצרים שבך,

אלא לדעת לנהל אותם נכון.

תחפור עמוק בתוך הבטן, בתוך הכאב.

תבין מי אתה רוצה להיות באמת.

בלי מסיכות, בלי קלישאות.

תכיר את הפחדים הכי עמוקים שטמונים בך ותברך על כל אחד מהם,

שבזכותם אתה הפכת למי שאתה.

ואולי רק אז, תצליח לדעת לקרוא את האחר מתוך אמפתיה אמיתית.

להבין מה הם רצונותיו.

לא לקחת אותו לעצמך, אלא פשוט להיות נוכח.

לדעת לנהל את הסיטואציה מתוך כבוד והבנה.

לא למהר.

לא לדחוק.

בסוף הכל יגיע.

שמתי לב לאחרונה שתמיד אהבתי תחביבים שבהם עובדים עם חבלים,

טיפוס, גלישת מצוקים, ימאות ועוד...

אוהבי הבונדאג' והשיבארי, האם גם אתם מתחברים לתחביבים האלו? 

התשוקה שהחבל יוצר על הגוף, שנקשר ללא יכולת לזוז.

הבעיה שלי כשולט מתחילה מבפנים,

ומשפיעה על כל תחומי החיים,

גם בעבודה.

לא יכול לקבל מרות,

חייב להיות זה שיכתיב את הקצב,

הכל לפי הזמן שלי,

אבל הביצועים הם הכי טובים שיש בתחום.

בגלל זה הבנתי שאני לא יכול להיות שכיר,

אלא רק עצמאי, או לכל הפחות "שכיר בעל שליטה".

ומה איתכם/ן?

5 או 6 שנים עברו מאז הייתי פעיל בקהילת ה-BDSM,
כותב, יוצר תוכן, לומד את רזי המקצוע ומלמד את החדשים.
מגיב לכתיבה של אחרים ומקבל עשרות תגובות ומכתבים מנשלטות, שרק חיפשו את הבעלים הבא שלהן.
יצרתי כאן חברויות, שיצאו מחוץ לגבולות המדיה.
זאת הייתה אכן תקופה נפלאה, וממש כיף להיזכר.
עם זאת, מדובר בתקופה קשה עבורי,
תקופה של משבר, אותו זיהיתי בחלוף השנים.
משבר שהותיר צלקות בנפש,
משבר ששבר גם את הסביבה שלי,
שלא הבינה, שלא יכלה לקבל אותי כהוא זה.
את הצורך לשלוט באחרים, בגלל החוסר שליטה בעצמי.
את הצורך להכאיב לאחרים, כדי להקהות את הכאב שיש לי בפנים.
מרגיש לאחרונה את הגעגוע לעולם הזה,
מגרד לי בתוך הגוף
עולה מתוכי
מאיים לפרוץ שוב החוצה.
אז נרשמתי שוב,
עם הכינוי הישן והטוב.
מנסה לגשש את דרכי,
להבין אם זה הדבר הנכון לעשות.
אעדכן בהמשך.