הקדמתי להגיע לדירה שלה בכמה דקות. "אני למטה" כתבתי לה. "שיט..." היא עונה כמעט מיידית. "אני עדיין לא מוכנה :(". "זה בסדר גמור." אני עונה לה." אני יכול לחכות." "אתה רוצה לעלות לחכות למעלה?" היא כותבת לי. "קומה 2 דירה משמאל. הדלת לא נעולה." אני עולה במדרגות. דופק בדלת ושומע אותה עונה "פתוח!" אני פותח את הדלת. תאורה עדינה בקצוות החדר. "תיכנס, תרגיש בנוח!" היא קוראת מהחדר שינה.
אני מסתובב בסלון, מסתכל בתמונות: היא בהרים של פרו, בפאוולה בברזיל, ביערות. ופתאום אני רואה תמונה שלה בחוף, כנראה ברזיל אם אני מזהה נכון את הרקע. היא בביקיני ואני מזהה שיש לה עגיל בטבור. בלי להרגיש אפילו *הוא* מתעורר. אני מסדר אותו במכנסיים, מנסה להסתיר את הבליטה.
לפתע היא יוצאת מהחדר שלה. היא נועלת נעלי עקב בצבע שני. לובשת שמלה אדומה צמודה שמבליטה את האגן שלה. מחשוף שמשאיר מעט מאוד לדמיון. התלתלים השחורים שלה מפוזרים כמו רעמה. אודם בצבע תואם לנעליים. "וואו!" אני אומר לה ומביט עליה מלמטה למעלה. היא מתכווצת, משפילה מבט ומצחקקת. "את נראית מהממת" אני אומר לה באוזן בזמן שאני מחבק אותה. היא מחבקת אותי חזרה ומצמידה את האגן שלה לשלי. אני משתדל להסיט אותו מעט, לא יודע עד כמה זה עבד לי. "אני אוהבת את הבושם שלך. הוא מאוד מתאים לך" היא אומרת במבוכה. "תודה רבה." אני עונה לה. "שנצא?" אני מניח את היד שלי על הגב התחתון שלה, נזהר לא לברוח נמוך מדי, ומסמן אל הדלת. "אוקיי." היא אומרת וצועדת לכיוון הדלת. אני מחכה צעד מאחוריה ואני יכול להישבע שהיא מענטזת את התחת שלה בכוונה.
אנחנו מגיעים לאוטו, אני פותח לה את הדלת. "איזה ג'נטלמן!" היא אומרת ומתיישבת. "תיזהרי על הרגל" אני אומר לה ומביט עליה מלמעלה. היא מסיטה את הרגל ומצחקקת. אני סוגר את הדלת ומגיע לצד השני של הרכב. נכנס. מתניע. "יש לך העדפה לאיפה נשב?" אני שואל אותה. "לא." היא עונה לי. "איפה שאתה רוצה." היא מוסיפה בחיוך.
אנחנו נוסעים למסעדת סושי לא רחוק ממנה. אנחנו מקשקשים. היא מספרת לי על המעבר לגור לבד. שהיא נהנית מהחופש שזה נותן לה אבל מתגעגע לשיחות עם אמא שלה והאחיות שלה. אני שואל אותה על הטיול לדרום אמריקה והעיניים שלה נפערות. "איך ידעת? "היא שואלת. "ראיתי את התמונות." אני עונה. היא מסתירה את המבוכה שלה מאחורי הידיים שלה ומצחקקת. "תספרי לי איך זה היה" אני מבקש והיא תוך רגע מתחילה לספר על איפה היא הייתה וכל מי שהכירה ואיך זה גרם לה להיות מי שהיא היום. היא לא מפסיקה לחייך ואני שבוי בקסם של החיוך שלה.
אנחנו מסיימים את הארוחת ערב, חוזרים לאוטו. "כבר מאוחר. כדאי שאחזיר אותך הביתה. אני לא רוצה שתהיי עייפה מחר במשרד." אני אומר לה בחיוך. היא מצחקקת ומסכימה. אנחנו מגיעים לרחוב שלה. אני מחנה מתחת לבית. מדומם. "אני אלווה אותך הביתה." אני אומר לה. יוצא מהאוטו ובא לפתוח לה את הדלת. היא משתהה ולו רגע כשהדלת פתוחה ומביטה בי מלמטה. תוך רגע 1,000 תמונות רצות לי בראש. אני מגיש לה יד והיא אוחזת בה. אני עוזר לה לעמוד ומחזיק את ידה תוך כדי שאני מלווה אותה לבניין. אנחנו נעמדים מול המעלית ואני לוחץ על הכפתור. הדלת נפתחת ואני מניח את היד שלי על הגב התחתון שלה, ובעדינות מסמן לה להיכנס. היא מצחקקת ונענית. אנחנו עומדים במעלית והיד שלי לא זזה מהגב שלה. מגיעים לקומה שלה. פונים שמאלה והיא נעמדת מול הדלת ומסתובבת עליי. אני מביט לה בעיניים והיא בשלי. בלי להגיד מילה אני מתקרב לשפתיים שלה ומנשק אותה בעדינות. טועם אותה. מריח את הבושם שלה. מרגיש את החום שלה. אני מניח את היד שלי על העורף שלה ומשחק בשיערה. היא מחבקת אותי קרוב ומצמידה אותי אליה. אני מרגיש את הלשון שלה פולשת לפה שלי ומקבל אותה בברכה.
זה נמשך כמה דקות עד שבסוף אני משחרר אותה. "נתראה מחר במשרד" אני אומר לה בחיוך. היא מצחקקת במבוכה. אני מסתובב לכיוון המעלית. שומע אותה נוברת בתיק שלה, מחפשת את המפתחות של הבית. הדלת נפתחת ואני נכנס. פתאום היא נעמדת בפתח. "אתה רוצה להיכנס?" היא שואלת ומשפילה מבט במבוכה. "את בטוחה?" אני שואל. "כן." היא עונה כמעט מיידית ומהנהנת בראשה. "וגם, שתית ואני לא רוצה שתנהג שיכור." היא אומרת, תופסת את היד שלי ומובילה אותי לדירה.
--המשך יבוא--
נ.ב: יתרון אחד של המלחמה הזאת, יש פנאי לכתוב.