הרבה עייפות. קצת וויסקי. כמה מילים, וארדם. רק כמה מילים.
היום נסעתי, ולא נסעתי הביתה. והבחורה של הוויז לא מתייאשת, חושבת, אולי במאתיים מטר הבאים אני אתעשת ואקח את הנתיב הנכון, והיא רואה שלא, ומקווה לתפוס אותי ב- 800 מטר הבאים, אולי שם, אולי ברב גורן, ואז אולי בפנקס, ואולי נמיר, ואולי אצל עוד כמה מגדולי הציונות שהתייצבו כולם כדי להוביל אותי בדרך הנכונה הביתה. והיא קצת מבולבלת, ואני קצת מבולבל, ולא יודע במה לבחור, בין "יש לי חופש, יש לי מטרה" שמתנגן ברדיו לבין "נאמר כבר הכל" שמתנגן לי בראש. וכבר ההכרה והתסכול שלא משנה מה אמרתי ומה אומר מחלחלים, אבל לא, זה לא סוג התסכול שיגרום לה לחייך ובעקבותיו גם אני אחייך בסופו של דבר אחרי הגמירה כנראה הכי טובה בחיים שלי. ואולי בכל זאת הבחורה של הוויז מבינה שהיא קצת כמוני, אולי היא כבר מבינה שלא משנה מה היא תגיד על הפנייה הבאה שמאלה ועל המרווחים של המאתיים מטר שהחיים שלנו מתנהלים ביניהם. וההיא של הוויז, לא אומרת אבל תמיד נותנת לי את האפשרות לפספס פניה, כי אם פספסתי פניה אחת אני תמיד יכול ללכת מסביב, אין בעיה לחשב מסלול מחדש, זה לוקח בדיוק שניה, אבל אני אף פעם לא אגיע בזמן, אני תמיד מאחר, כי היה לי רגע לפנות, והוא נגמר. והיא קצת כמוני, ההיא של הוויז, כי בנסיעה שלנו ביחד היא לא מתייאשת אבל אני כבר שם את הדברים שלה בקונטקסט שאני קבעתי, בין אם במודע או לא, ואיך אני עושה את זה לבחורה של הוויז, שהיא בחורה טובה בסך הכל, ואני ככה עושה לה את מה שחוויתי רק לפני שבוע ושנאתי כל רגע כי לפעמים המילים הן כל מה שיש לי, וכשהן לא מביאות לשינוי בעולם, לא משנה כמה אתאמץ, זה מתסכל ומשאיר אותי בלי לדעת מה אני עושה הלאה, כי הכל מוביל לאותו מבוי סתום, לאותו קיר שכל מילה תתנפץ עליו, כל מילה שלי מתנפצת מעצם היותה מילה שאמרתי ובלי קשר למשמעותה, ואני רואה את המילים שלי מתנפצות ואני לא יכול לעשות כלום.
וכמה שעות לפני זה, אני על ארבע וחוטף מכות בתחת וחיוך של ניצחון נסוך על פניי. הנה, תראי, אני מחייך ורוצה להגיד לה, אני חוטף מכות בתחת ולא נהנה מזה, וזה לא עושה לי כלום, ולא מחרמן אותי ואני רק פה על ארבע חושב כמה זה מטופש וטכני. רואה, אני רוצה להגיד לה, טעית, את טעית כל הזמן, אלה לא המכות בתחת שעשו לי טוב, אלא אלה המכות בתחת ממך שעשו לי טוב, ומכות בתחת שגורמות לך להרגיש הן לעולם לא רק מכות בתחת הן חלק קטן ממכלול עצום של אינטימיות וקרבה וכמיהה, ואני לא בן 19 שחווה דברים כמו שבני 19 חווים אותם, ואמרתי לך. והמילים שלי התנפצו על הקיר ברגע שהחלטת, והמילים שלי לפני שהחלטת לא התנפצו אבל הן הוקרבו על מזבח הקונטקסט הזה שנצרב לך בתודעה, ואם נצרב אז מה, אפשר לצרוב שוב, אפשר לחשב רגע מסלול מחדש ולבוא מסביב, ואני אאחר, ואני תמיד מאחר, ואפשר להקל קצת באיחורים.
ואני נוסע עוד קצת, ובצפון אין כל חדש, והרמזור שמאלה מאיר בירוק, מאיר לכולם אבל רק לי לא, בשבילי הוא כבר לא ירוק יותר, וההיא מהוויז כאילו רוצה למנוע ממני את המבוכה, אומרת לי באדישות אבל בתקיפות להמשיך ישר, אבל היא כבר יודעת שאני לא אקשיב כמו שלא הקשיבו לי. ואני חושש, גם עכשיו יש לי הרבה מילים, ואני כותב אותן פה הרבה, ואולי כדאי לא לכתוב כל כך הרבה, אולי גם הן הולכות לאיזה קונטקסט ארור כזה. אולי יש קונטקסט כזה שחושבים שאנשים עם הרבה מילים כאלה סתם נאחזים בכוח במשהו שלא צריך להיאחז בו והם סתם נאחזים לשם האחיזה ולא לשם מה שהם נאחזים בו, ואולי ואולי ואולי, ולכל אחד יש את הקונטקסט שלו וחשבתי שאני יכול לבחור מה יעשו עם המילים שלי ואני לא יכול. אבל אני, איך אוותר על המילים הכנות שלי? אני חושב על הנסיך הקטן, שלימד אותנו בחוכמה אינסופית להסתכל על הכוכבים, ולחשוב, שהיקום איננו אותו מקום, אם כבשה שמעולם לא ראינו אכלה או לא אכלה שושנה. שושנה אחת שנאכלה או לא נאכלה, ולעולם לא נדע זאת, מאירה או מכבה לנו את כל היקום. ואני חושב, אני לא אוותר על המילים הכנות שלי, כי אולי מילה אחת כנה שאמרתי או שאומר אי שם, תתקבל בלי קונטקסט ארור. ואם היא תתקבל הכוכבים יאירו לנו באור אינסופי, ואם היא לא תתקבל הכוכבים יכבו לנו לאיטם באור שנמוג כבר 7 מיליארד שנים.
והבקבוק נגמר, והכוס ריקה, והרבה מילים נאמרו, ואני חושב אם זהו, אם נאמר כבר הכל ואין לי מה להגיד יותר.
