לפני 19 שנים. 25 בדצמבר 2005 בשעה 9:31
הבוקר התרחש אירוע זוועתי.
03:00: מתוך שינה טרופה אני מקיצה פתאום אל יללות מקפיאות דם, נואשות, צרודות, שורדות בכוח אימים, וקפואות - חתול קטן מיילל שם למטה אל תוך הלילה הריק והקפוא ואני, ממרומי הקומה החמישית שומעת הכל דרך זגוגית אופנתית כפולה ואטומה.
03:15: אני מנסה לדמיין שזה חלום. אני מחכה בבעתה מתוחה שזה ייפסק, ייעלם, ידעך. אני כורה אוזן על מנת לנסות ולזהות אם זו יללה מוכרת של אחד הקטנים הקבועים. אבל לא יכול להיות. הם כולם מוגנים עם שמיכות וארגזים במקום בטוח שם למטה.
03:30: היללות נפסקות. אני שונאת את עצמי על כך שאני מעיזה להתפתות לפחדנות הפסיבית הדוחה הזאת של: "אולי זה בכל זאת היה חלום".
04:00: ישנה לצידו של 'הסיני העתיק' שלי (פעם אסביר עליו. פעם כבר הסברתי) שלא שמע כלום לאורך כל הלילה.
06:00: הסיני קם, מתארגן ונבלע בערפילי השחר הקפוא, מוצלף הרוחות והגשם. שומעת אותו מתניע, מחמם ונוסע. לפני שיוצא מספיקה ליידע אותו בקול מנומנם על יללות הלילה שטרפו את שנתי. הוא מזדעזע גם, אבל טס החוצה לענייניו.
06:30: את שנתי קורע בחדות צורמת צלצול הטלפון: הסיני על הקו: הוא כבר כמעט בנתניה, מיד מחנה - (ואני בתל אביב!!): "תשמעי, בהתחלה חשבתי שדמיינתי אבל עכשיו אני בטוח! יש יללות ברורות של חתול קטן מכיוון הצמיג הקדמי ימיני של האוטו.
06:31: אני נשנקת. מתמוטטת אל עצמי פנימה. דמיונות שחורים משחור על היצור הפעוט, הצרוב, המגורז, הדבק בחיים בציפורניו הקטנות, מכווץ, אחוז בבעתה מעל חתיכת פח לוהטת, מעל צמיג שטס במאה עשרים קמ"ש לנתניה.
כנראה שקור הלילה דחף אותו לרווח שבין הצמיג למנוע. ועכשיו הוא בסיומה של דהרה גיהנומית שבסופה (במקרה הטוב) הוא יושלך, או ינוס על נפשו מכרכרת האש והלהבה הזאת, שגרפה אותו באיבחת בזק מכור מחצבתו החתולי, מאימו ומאחיו, אל תהום פעורה שחורה וקפואה של ניכור ומוות.
ושאלתי היא - מי מכם שפחות ועבדים היו מסוגלים לעמוד בוורסיה זו או אחרת של מסה כזו של כאב, פחדמוות, נטישה, מושלכות, אבדון - אל מול גחמת האדון שלו - ולשרוד.
ככה, כמו החתול הקטן הזה.
