888

אני נעמד מול הויטרינה בחדר ומסתכל על העיר מקומה 33.

כשהייתי בן 16 לא היה לנו שולחן אוכל בבית. 

אין גם זה וגם זה. 

אני זורק גוש קרח כי מאה מעלות זה לא מספיק. אני רוצה גם לחות גבוהה. התגלגלתי לגוף הזה, ועד לגלגול הבא - איזה כיף זה להרגיש חי.

ואם יש משהו מעצבן, זה בני אדם שנכנסים באמצע. אתה רואה שאני בפנים, עירום. בזון שלי. מה גם, שחמש עשרה דקות כבר לא יהיו לך. למה להרוס? אתה נכנס, פותח את הדלת והחום יוצא החוצה. בא לי לדחוף לך את הראש לתנור.

אתה גם יוצא לפני. איזה אופי חלש.

אני יוצא החוצה ונכנס לאמבטיית קרח. נושם נשימות חדות - היפרוונטילציה. הכל מעורפל עד שאני כמעט מאבד הכרה…

היה ההכרזה על המודל החדש של קלוד. 

ולסבול את הריח הזה שלך לא עושה לי טוב. אני מקבל חלחלה, חביבי למדתי את השיעור שלי אני לא מתיישב יותר מקדימה בחיים. 

חזרנו ממושב פדיה ושאלת אותי שאלות אישיות - אנחנו דומים ויש לנו סיפור דומה, אנחנו גם רואים דברים באותה העין. 

השיחה הזכירה לי כמה חרא אכלתי במהלך החיים, צמחתי מהמקומות הכי נמוכים והכי שפלים. ולא בשביל שאגיע למעמד הנוכחי ואעשה חשבון למישהו. 

דיברנו גם על דברים גדולים שהעתיד מביא איתו. 

אני בטוח בעצמי ואם הייתה תקופה שאני לא רואה אף אחד ממטר זה עכשיו. 

אבל יש רגעים שאני ממש מרגיש בסרט. כולם לידי ניצבים עם תסריט ברור ואני רק צריך לשחק את התפקיד שלי. 

והיא נקרעת מצחוק. 

חג שמח