בערך שבוע לפני המלחמה, מחקתי את הפרופיל
קיבלתי החלטות משמעותיות לגבי עצמי, לגבי מערכות יחסים ובכלל
השהייה בכלוב לא עשתה לי טוב ולא קידמה אותי למקומות שאני רוצה להגיע אליהם.
כל כך חיכיתי ל8 לאוקטובר, שסוף סוף אוכל לחזור לשגרה, אחרי כל החופשים והקיץ..
בניתי על הכסף שארוויח.
בחמלה לעצמי שהחזרתי את הפרופיל... משום מה, זה המקום היחיד שאני עוד מצליחה לכתוב בו.
פעם הייתי כותבת כל כך הרבה, פורקת את המחשבות והרגשות שלי... אבל לא מצליחה לעשות את זה לבד.
ופה, זה יותר קל לי.
אולי כי זה אנונימי,
אולי כי מה שיש לי לפרוק קשור גם לעניינים של סקס
אבל החלטתי לא לשפוט את עצמי כרגע...
אין דבר שיותר בא לי, מאשר לנער את כל העולם ולהגיד כזה "זהו, מספיק, מיצינו.. שתי סתירות ובוא נחזור לשגרה ולחיים הרגילים".
אבל אי אפשר לעשות את זה
וכל יום אני מרגישה שונה. יום אחד מעוכה ואין לי כוח וחשק לאף אחד.
יום אחר אני במצב רוח טוב, רוקדת לעצמי ומתאמנת.
יום אחר אני אופטימית ורואה כמה טוב הולך להיות כאן אחר כך, כמה צמיחה ושינוי לטובה.
ויום אחר כך אני נכנסת לתוך בור פסימי, וחושבת שבמקרה הכי גרוע אני אפתח אונליפאנס ואתפרנס דרך שם.
השבוע הראשון היה שוק, לא הפסקתי לבכות
בשבוע השני הרגשתי שאני מצליחה לנתק את עצמי קצת ממה שקורה. התאמנתי, עשיתי מדיטציות אפילו קצת עבדתי.
אפילו הייתי חרמנית ואוננתי קצת.
בשבוע השלישי - נפילת מתח. כאילו המצב המתמשך לא מאפשר להרים את הראש.. החוסר וודאות, לא רק שלי אלא של כולם, מחלחלת פנימה.
בקושי עובדת, אין לי כל כך חשק לעשות כלום.
הייתי מתה לעשות סקס עם מישהו, כל כך זקוקה גם לחיבוק. אבל גם הלבידו שלי לא יותר מידי גבוה עכשיו. ואין אף גבר שמספיק עושה לי את זה, כדי לעורר אותו.
לאונן קשה לי לבד, פורנו לא עושה לי את זה..
עכשיו, התחיל השבוע הרביעי, מרגישה את הכובד והקושי של אנשים מסביב.
אני בחורה רגישה, רגישה לאנרגיות שמסביבי, לאנרגיות של אנשים.. והאנרגיות כבדות.
בעולם העסקים, מרגישה שיש אנשים שמנסים להיאחז במה שהם מכירים מפעם, ממבצעים ומלחמות אחרות
אבל לא יודעת עד כמה זה עובד להם.
הפעם זה שונה. מה שקורה לנו זה שונה.
אנחנו צריכים לשנות באופן יסודי את דרכי המחשבה שלנו, את דרכי הפעולה שלנו
בליל מחשבות של מחשבות לא מסודרות.. אבל נראה לי פעם ראשונה שאני מצליחה לשים אותם על "דף נייר".
לא מאמינה שאני חיה בתקופה הזאת.