תחת כנפייך

את אהבת ועדיין אוהבת מאוד סאדו.

סיפרת לי שזה הגיע ממקום של כאב, זה היה לאחר מכן מקום של החלמה והיום את מתקשה להגיע לשיא שלך במידה ואת לא חווה העצמה של כוחך.

מנגד, אני לא התחברתי לזה. ממש לא.

אחסוך את המסע ואת החששות שלי. את הזכרת לי כל פעם מחדש מה חשוב, וזו את.

זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלנו. ביקשת שאתלבש יפה, דרשת משהו אלגנטי ושאהיה מוכן ואגיע אליך לדירה ב-19:00, וכך היה.

דפקתי בדלת ושמעתי אותך מעבר לדלת קוראת לי להיכנס. היית עם הגולגול שלך למעלה, מכנס טרנינג וגופיה. היית מהממת כהרגלך אבל הופתעתי שאת עדיין לא מוכנה.

אמרת לי שהיום נעשה משהו קצת אחר.

הושבת אותי על הספה, הבאת כיסא, התיישבת מולי והסברת את עצמך בצורה חדה - אם הקשר הזה לא ימתח לגבולות שאת רוצה להציב, הוא לא יחזיק. רמת בצורה עדינה שאפילו עוד היום דרכינו יתפצלו.

הופתעתי מאוד. ידעת כמה אני מאוהב בך וכמה את חשובה לי.

הבהרת לי את הצרכים שלך אבל יותר חשוב, הבהרת לי כמה את חשובה לי. לרגע הערפל במחשבותי התפוגג והאגו החל להתמסמס.

סיכמנו שננסה פעם אחת, סיכמנו מילת ביטחון והרגשתי שזה מאחורי.

מה שלא הבנתי שהפעם אחת תהיה עכשיו.

תפסת אותי מהשיער והרמת אותי. לקח לי רגע להבין מה קורה.

השענת אותי על הספה כאשר אני נאחז במשענת הספה עם הידיים.

פיסקת לי את הרגליים ודרשת ממני לעמוד. הלכת וחזרת לאחר כמה רגעים שהרגישו כמעט כשעה.

שעה שאני מצד אחד מתרגש וחרד ומצד שני נאבק בקול הפנימי שמתריס אותי ואומר לי לקום וללכת.

כשחזרת התקרבת אלי וליטפת לי את הישבן, צבטת אותו קצת, טיילת עליו עם האצבעות ואז זה הגיע. סטירה חזקה שלא ציפיתי לה. נאנקתי. מיד לאחר מכן - סטירה נוספת באותו המקום. ועוד אחת. ועוד אחת.

הכאב הראשוני הזה הוחלף באופוריה שקשה להסביר. שכרות שהייתה מלווה מעצם המחשבה שזה עושה לה טוב.
היא סיפרה לי בעבר כמה היא אוהבת את זה ולפתע הרגשתי זכות גדולה לתת לה להרגיש ככה.

לאורך כל הזמן הזה, הצליל היחידי שנשמע בחלל הבית היה צליל מחיאה של כף ידה אשר פוגשת את הישבן שלי. 

מעולם לא חוויתי משהו כזה. הוא כאב, צרב ושרף.

ולפתע אתנחתא קצרה. אני כבר לא שומע את הניונאסים הקטנים האלו ואת ההרגשה הזו שיש באוויר לפני הסטירה.

היא נעמדה מאחורי ותפסה לי בגרון ואמרת "איך אתה" 

לא עניתי. בין הדמעות שהיו לי בעיניים ובין התחושה הזו, היה קשה לי לדבר.

לפתע, סטירה מצלצלת בלחי כאשר עם היד השניה אני מרגיש אותך חונקת אותי בחוזקה "תענה לי" דרשת.

"אני בסדר"

עוד סטירה בפנים. אפילו יותר חזקה ושאלת "אתה בטוח?" עם טונציה שהרגישה כשאלה ולא כאמירה.

"כן" עניתי.

התקרבת עם גופך אלי, הרגשתי כמה את חמה. נשענת על גבי במטרה לפתוח לי את כפתורי החולצה ובאותו רגע הרגשתי לקצרה את הלב שלך פעם, והוא פעם בעוצמה של הר געש.

מעולם לא חוותי אותך בצורה הזו וזו הייתה אחת הנקודות שהכי ראיתי והרגשתי אותך.

לא התחתנו אבל ביקשת שאקרא לך "בעלי".

ביקשת שאחזור לפנייך מהעבודה ואדאג שהדירה תהיה מסודרת ותהיה לך ארוחה טרייה וחמה שתחכה לך על השולחן.

ביקשת כשאת יוצאת בערב שאני אשאר ואטפל בכל מטלות הבית.

בבקרים ביקשת שאתעורר לפניך ואעיר אותך בעדינות עם עיסוי קל ושיאצו להזרים את הדם.

עד שתצאי מהמקלחת הארוחת בוקר תהיה פרוסה על השולחן, החולצה מבוסמת עם המרכך כביסה שאת אוהבת, המכנס מגוהץ, ההלבשה התחתונה מתחת למזגן כי אמרת לי שאת אוהבת שזה קר והסניקרס שלך הוברקו גם אתמול בערב וגם היום בבוקר והן בוהקות מצבע לבן. מהסוליה ועד השרוכים.

אני כל כך שמח לראות אותך מרוצה, לדעת שאני נמצא לצדך וגורם לעולמך להיות קצת יותר נעים ונוח. 

מגיע לך לקבל את הטוב ביותר, להגשים את עצמך, לשמוח ולהגיע לגבהים חדשים. אני תמיד אהיה שם לצדך ואת תמיד תהיי במרכז עולמי.

היום את לא נמצאת וכך גם עולמי קצת לא נמצא.