לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

נקודת שליטה Control Point

לפני חודש. יום שלישי, 9 בדצמבר 2025 בשעה 8:43

יש רגע מסוים שאני מוצא את עצמי חושב עליו היום. וזה לא הרגע של השיא וגם לא הרגע של ההתחלה. זה רגע שקט באמצע שבו המילים נגמרות והידיים מתחילות לדבר שפה אחרת.

חשבתי על ההבדל הדק שבין מגע שנועד לקחת לבין מגע שנועד להקשיב. רוב האנשים נוגעים כדי להרגיש את הגוף של הצד השני. אבל אני גיליתי שיש עונג עצום דווקא בלהניח יד פתוחה ויציבה ולתת לגוף שמתחתיה לספר לי מה הוא צריך.

זה כמו להרגיש את השינוי הקטן בנשימה עוד לפני שהיא נשמעת בחדר. או לזהות את הרעד הקל בשריר שנרגע לאט לאט תחת החום של כף היד. יש בזה משהו מאוד מהפנט. היכולת הזאת לעצור את הזמן ולהתרכז רק בתחושה אחת פשוטה ומדויקת.

אני אוהב את השניות האלה שבהן אני מרגיש איך האמון נבנה דרך העור. בלי להבטיח הבטחות גדולות ובלי לצאת בהצהרות. רק הנוכחות השקטה הזאת שאומרת אני כאן ואני שומע כל ניואנס. מעניין אותי אם גם מהצד השני אפשר להרגיש את ההבדל הזה שבין סתם מגע לבין הקשבה.

לפני חודש. יום שני, 8 בדצמבר 2025 בשעה 11:25

רוב האנשים משקיעים המון אנרגיה בלעשות רעש. הם מנסים להרשים בכוח, בגודל, בכמות. אבל אני למדתי שהסוד נמצא דווקא במינימליזם. בדיוק.

זה כמו לדעת איפה בדיוק ללחוץ כדי לשחרר שריר תפוס של שנים. לא צריך להפעיל כוח פיזי עצום. צריך רק לדעת להקשיב ולהבין את המפה. לזהות את הנקודה הזאת שבה הכל מתחבר, ופשוט להניח שם אצבע.

אני מחפש את הדיוק הזה גם במפגש בינינו. אני לא צריך אלף מילים כדי להבין מי את. מספיק לי משפט אחד שנאמר בכנות גמורה. מספיק לי רגע אחד שבו המבט שלך משתנה והאישונים מתרחבים.

יש עונג עצום בידיעה שמישהו מכיר את המנגנון שלך יותר טוב ממך. מישהו שיודע לנטרל את כל ההגנות בנגיעה אחת מדויקת. זה לא עניין של כוח. זה עניין של הבנה עמוקה. ושל היכולת להגיע ישר ללב העניין בלי ללכת סחור סחור.

לפני חודש. יום ראשון, 7 בדצמבר 2025 בשעה 9:13

היום ישבתי והקשבתי למוזיקה, אבל לא באמת הקשבתי למנגינה עצמה. מצאתי את עצמי מקשיב דווקא לשקט שבין הצלילים. לרווחים הקטנים האלה שרוב האנשים מפספסים. פתאום הבנתי ששם נמצא כל הקסם.

חשבתי על זה שרוב העולם נמצא במרדף מתמיד אחרי רעש וריגושים מהירים. אבל העוצמה האמיתית לא נמצאת בצעקה. היא נמצאת דווקא ברגע הזה שלפני. בשנייה הזאת שבה היד מונפת באוויר לפני שהיא נוחתת. בנשימה העמוקה שנלקחת לפני שהמילים יוצאות מהפה. במבט הזה שמוחזק עוד רגע אחד יותר מדי וגורם לבטן להתהפך.

יש משהו כל כך אירוטי ביכולת להאט את הזמן. לא למהר לשום מקום. פשוט להיות נוכח בתוך הרגע במאה אחוז. לדעת לקרוא את הקצב של מי שמולך ולהתאים את עצמך אליו בלי מילים. כמו ריקוד עדין שרק שני אנשים שומעים את המוזיקה שלו.

אני אוהב את השליטה הזאת בקצב. את הידיעה שאני יכול להאיץ או להאט לפי הרגש. זה משחק עדין של הקשבה ותגובה. וזה דורש אינטליגנציה מסוג אחר. כזו שלא מדברת, אלא מרגישה.

לפני חודש. יום שבת, 6 בדצמבר 2025 בשעה 12:20

יש קו דק מאוד שמפריד בין השגרה שלנו לבין התשוקה שלנו. ברוב שעות היום אנחנו הולכים בצידו הבטוח. שומרים על הכללים, מחייכים בנימוס, אומרים את המילים הנכונות. אבל אני יודע, וגם את יודעת, שזה רק משחק.

מה שמעניין אותי באמת, זה מה שקורה כשחוצים את הקו הזה. הרגע הזה שבו הדלת ננעלת והעניבה משתחררת, או הנשימה נעצרת. אני חי על התפר הזה, שבין האיפוק המוחלט לבין שחרור הרסן.

יש משהו ממכר בידיעה שיש עוד מישהי שמכירה את הקו הזה מקרוב. מישהי שלא מפחדת ללכת עליו בזהירות, ופתאום למעוד בכוונה לצד הפראי. זה לא דורש מילים. זה פשוט קורה ברגע אחד של הבנה שקטה, במבט שמזהה את הניצוץ המוכר. במרחב שבו מותר להיות הכל ושום דבר בו זמנית. רק יצרים חשופים וכנות חסרת פשרות.

לפני חודש. יום רביעי, 3 בדצמבר 2025 בשעה 14:37

היום החלטתי לעשות ניסוי קטן עם עצמי. יצאתי להליכה באזור שאני פחות מכיר, ובמקום לפתוח מפה או לנווט עם הטלפון, החלטתי פשוט לזרום. כיביתי את המסך, שמתי את הטלפון בכיס, ופשוט נתתי לרגליים להוביל אותי.

ויש משהו משחרר בצורה בלתי רגילה בלא לדעת בדיוק איפה אתה נמצא. רוב היום אנחנו כל כך מתוכננים, כל דקה ביומן תפוסה, כל יעד ידוע מראש. ופתאום, לשעה אחת, הרשיתי לעצמי לשחרר את האחיזה. פניתי ימינה כי הסמטה נראתה מעניינת. המשכתי ישר כי הריח של המאפייה משך אותי.

זה היה תענוג לגלות פינות נסתרות שלא הייתי מגיע אליהן עם ווייז. אבל התענוג האמיתי היה הידיעה שאני יכול לחזור לפוקוס ולמצוא את הדרך החוצה בכל רגע שארצה. וזה הזכיר לי שלפעמים, שכדי למצוא דברים מעניינים באמת, צריך להסכים ללכת קצת לאיבוד. והחוכמה היא לדעת להנות מהדרך, ולא רק מהיעד.

לפני חודש. יום שני, 24 בנובמבר 2025 בשעה 11:33

סוף סוף, סיימתי פרויקט מורכב ודרשני ששאב את כל כולי בתקופה האחרונה (ומנע ממני לעשות דברים אחרים חשובים).

כעת אני מרגיש כמו מכונה שעברה טיפול 10,000. שקטה, חלקה, אבל מחכה לאישור רשמי שאפשר להתחיל שוב לפעול.

העייפות טרם חלפה, אבל יש בי כמיהה גדולה לגלות מה באמת קורה עכשיו.

אשמח לקבל פידבק מכל מי שקורא. מחכה לשמוע את הקול שיניע את המערכת מחדש.