יש רגע מסוים שאני מוצא את עצמי חושב עליו היום. וזה לא הרגע של השיא וגם לא הרגע של ההתחלה. זה רגע שקט באמצע שבו המילים נגמרות והידיים מתחילות לדבר שפה אחרת.
חשבתי על ההבדל הדק שבין מגע שנועד לקחת לבין מגע שנועד להקשיב. רוב האנשים נוגעים כדי להרגיש את הגוף של הצד השני. אבל אני גיליתי שיש עונג עצום דווקא בלהניח יד פתוחה ויציבה ולתת לגוף שמתחתיה לספר לי מה הוא צריך.
זה כמו להרגיש את השינוי הקטן בנשימה עוד לפני שהיא נשמעת בחדר. או לזהות את הרעד הקל בשריר שנרגע לאט לאט תחת החום של כף היד. יש בזה משהו מאוד מהפנט. היכולת הזאת לעצור את הזמן ולהתרכז רק בתחושה אחת פשוטה ומדויקת.
אני אוהב את השניות האלה שבהן אני מרגיש איך האמון נבנה דרך העור. בלי להבטיח הבטחות גדולות ובלי לצאת בהצהרות. רק הנוכחות השקטה הזאת שאומרת אני כאן ואני שומע כל ניואנס. מעניין אותי אם גם מהצד השני אפשר להרגיש את ההבדל הזה שבין סתם מגע לבין הקשבה.

