תאוות בהתהוות.

תעמדי כאן ועכשיו. 

תעמדי זקופה.

גאה, יהירה.

תני לי לסקור אותך,

להתבונן, להתמוגג.

ממי שאת.

את. במלוא תפארתה

ואני ?! מסתכל בהערצה.

תקשרי אותי על הכיסא.

ישוב, אבל זקוף.

תתגרי בי, ובגופי.

שמגיב אלייך ישירות.

תעבירי יד מרחפת

ואז תסטרי לזין שלי.

תחכי בי את הרגל שלך בין רגליי.

שאשתגע. 

תתפשטי באיטיות,

שיתעורר בי החשק,

לקרוע את החבלים מעלי.

תענטזי באלגנטיות.

תלכי זקופה, גאה כמלכה.

ועיניי יגמעו כל תזוזה שלך.

וכאשר כולי חם, בוער.

את רק תגעי בי ואגמור את נשמתי.

אוהב את הקול שבוקע ממך.

כשאת מתענגת, כשאת מדברת.

כשאת מצווה עלי לרדת.

כשאת גונחת שאני בין רגלייך.

שאת נהנת ומתרפקת.

ובעיקר שאת צוחקת.

צחוק ממזרי כזה. שובב.

המהות שלי היא לשמוע את קולך.

שאת נהנת, שאת מתענגת.

ובלי זה שום דבר לא מספק.

את עומדת למולי, אישה חזקה. נערצת.

אני מתיישב על הכיסא ואת באה אל מולי.

העיניים שלך מורידות אותי אילו,

גם ככה בכוח לא תוכלי לי

ואני מתמסר.

את מניחה רגל על ברכיי בעודך עומדת.

אני מלטף ומנשק. את הירך שלך.

את אוהבת שאני קרוב אלייך מתפנקת מתענגת

ואני מתמוגג מהמבט שעל פנייך.

אחרי תקופה שזנחתי את העולם הזה,

שבתי. באתי. חזרתי. אל המקום שהיה לי בית.

מרגיש כאילו זה היה כבר בזמן אחר.

אבל הינה העת לשוב חזק יותר, חם יותר, סוטה יותר.