Consent, Control & Crushing Honesty

מאז שאני זוכר את עצמי, המסך היה חלק בלתי נפרד מהחיים.

מאגר אינסופי של סיטואציות אנושיות שאפשר לשאוב מהן מידע, ללמוד, להעתיק, ולפעמים גם לרצות להיות חלק מהן.

עוד לפני עידן האינטרנט, לפני תוכניות הריאליטי ולפני הרשתות החברתיות,

הסרטים והסדרות היו הבסיס לפנטזיה שלנו, המקום שבו הזנו את הדמיון,

ושם אפשרנו למחשבות לעוף, רחוק יותר ממה שהמציאות היומיומית יכלה להציע.

סדרה שנעשית נכון היא כזו שהחיבור לדמויות בה מרגיש אמיתי ולא מאולץ.

לא בגלל מה שהן עושות, אלא בגלל איך שהן מרגישות מתחת לפני השטח.

היא מצליחה לגרום לך לזהות משהו מעצמך בדמות שעל המסך, גם אם החיים שלה רחוקים משלך שנות אור.

לא הזדהות רומנטית ולא הערצה, אלא תחושה שקטה של היכרות,

כאילו מישהו שם מצליח לגעת במקומות שאנשים בדרך כלל מסתירים,

ולהציג אותם בלי ייפוי ובלי הסברים מיותרים.

סדרת המופת האלמותית הסופרנוס היא גאונות צרופה בכל כך הרבה מובנים.

כל צפייה מחדש מציפה אותי ברגשות בצורה שקשה לי לתאר,

ושנים חיפשתי להבין למה.

לא בגלל העלילה, לא בגלל האלימות או העולם הפלילי,

אלא בגלל הדיוק האנושי שבה.

דרך הדמות של טוני נחשף משהו עמוק ולא נוח,

הפער בין כוח חיצוני לבין סדקים פנימיים,

בין שליטה מוחלטת לבין נפש שלא מוצאת מנוחה.

טוני הוא דוגמה לאיך דכאון לא נראה כמו שאנחנו מצפים ממנו להיראות.

הוא מתפקד, מנהל, פועל, לפעמים אפילו נהנה,

ואז בלי התראה הגוף קורס, הנשימה נתקעת, הראש מוצף.

לא בגלל חולשה, אלא בגלל עומס מצטבר שאין לו לאן ללכת.

מצבי הרוח שלו נעים בין חדות וביטחון לבין אדישות וריק.

המעברים האלה מבלבלים, גם אותו וגם את מי שסביבו.

איך יכול להיות שאותו אדם הוא גם זה שמוביל,

וגם זה שמתקשה למצוא תחושת משמעות ברגעים מסוימים.

הסדרה עושה משהו חכם כשהיא מראה שדכאון הוא לא סתירה לעוצמה.

הוא חלק ממנה.

ככל שטוני מחזיק יותר אחריות ויותר שליטה,

כך פחות מקום נשאר לו להיות פשוט בן אדם.

רגש שלא מקבל מקום מוצא דרך אחרת לצאת.

הטיפול אצל דוקטור מלפי הוא אחד המקומות האנושיים ביותר בסדרה.

לא כי הוא פותר את הכול, אלא כי הוא מאפשר רגעים של פירוק, בלבול וחוסר ודאות.

גם ההתנגדות, הציניות והזלזול הם חלק מהמאבק שלו להסכים להיות פגיע.

יש בהקבלה הזו משהו שמרגיש מדויק לחיים עצמם.

הרבה אנשים חווים מצבי רוח משתנים ודכאון מבלי שאף אחד סביבם יידע.

הם נראים מתפקדים, לפעמים אפילו מצליחים,

אבל בפנים יש שחיקה ועייפות נפשית עמוקה.

והתשובה לשאלה למה זה קורה לא פשוטה.

זה לא רגע אחד ולא טריגר ברור,

אלא הצטברות של לחצים, רגשות ופערים

בין מי שאנחנו צריכים להיות לבין מי שאנחנו מרגישים.

הסופרנוס לא מציעה פתרון מנחם,

אבל היא כן נותנת לגיטימציה.

להבין שדכאון ומצבי רוח הם לא כשל אופי,

אלא סימפטום של חיים מורכבים מדי בשביל להישאר שטוחים.

כמו אצל טוני, גם אצלנו,

המצבים האלה לא מגדירים מי אנחנו.

הם חלק מהמסע.

ולפעמים עצם ההמשך, גם כשכבד,

הוא כבר צורה של כוח.

אין מקריות, לכל דבר יש סיבה.

זו לא סיסמה מרגיעה, אלא הבנה שנבנית לאט, דרך זמן, דרך כאב, דרך חוויות שלא תמיד בחרנו בהן אבל תמיד נדרשנו לעבור דרכן. רק בדיעבד מתברר שהן לא היו טעויות, אלא שיעורים.

שיעורי חיים לא מגיעים בעדינות.

הם לא מבקשים רשות, ולא מתחשבים בתזמון שנוח לנו.

הם מופיעים בדיוק כשצריך, וגובים מחיר. לפעמים מחיר רגשי, לפעמים מחיר של פרידה, אובדן, אכזבה, פירוק של תפיסות ישנות. וזה החלק שאנחנו מתקשים לקבל, שלמידה אמיתית תמיד עולה משהו.

אבל המחיר הזה הוא לא עונש.

הוא הכרח.

בלי לשלם אותו, שום דבר לא באמת משתנה. אנחנו יכולים להבין בראש, לקרוא, לשמוע, לדבר, אבל כל עוד זה לא עובר דרך חוויה, דרך התנגשות עם המציאות, זה נשאר תיאורטי. החיים מלמדים רק כשזה נוגע, כשזה כואב קצת, כשזה מערער את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו.

כל אדם שנכנס לחיים שלנו, כל קשר, כל משבר, כל חיבור שנשבר או נבנה, הגיע כדי ללמד אותנו משהו שלא יכולנו ללמוד אחרת. לפעמים על גבולות, לפעמים על אמון, לפעמים על עצמנו. גם המחירים ששילמנו בדרך, אלו שחשבנו שהם גבוהים מדי, התגלו בדיעבד כהשקעה. הם פתחו בנו שכבות, ניקו אשליות, חידדו אותנו.

יש משהו משחרר בהבנה הזו.

להפסיק לשאול למה זה קורה לנו, ולהתחיל לשאול מה אנחנו אמורים ללמוד מזה. להבין שאם החיים חוזרים שוב ושוב על אותו שיעור, זה לא כי הם אכזריים, אלא כי עוד לא הקשבנו באמת. עוד ניסינו לעקוף, להקל, להימנע מהמחיר.

אבל אין קיצורי דרך.

התפתחות אמיתית דורשת נוכחות, כנות, והסכמה לשלם את המחיר של הלימוד. לא כדי לסבול, אלא כדי לגדול. כי כל שיעור שלא נלמד בזמן, יגיע שוב, בדרך אחרת, לרוב כואבת יותר.

וכשאנחנו מביטים לאחור היום, אנחנו מבינים שכל מה ששילמנו לא היה לשווא. כל מחיר היה מפתח. כל שיעור היה שלב. שום דבר לא היה מקרי. הכול היה הכרחי.

אין מקריות.

יש שיעורי חיים.

ויש את האומץ להסכים ללמוד אותם.

לא חייבים לאהוב את הדרך, לא חייבים אפילו להסכים איתה.

אבל היא תעבור דרכנו בכל מקרה.

בסוף נישאר עם מה שלמדנו.

יש מי שחושבים ששליטה היא לב הקשר הבדסמי, אבל בעיניי היא רק הכלי, החיבור, חברות, הבנה, הדדיות, שני אנשים שמסכימים להיות אמיתיים אחד מול השנייה, גם כשהפשטות הזו מאיימת.

המהות האמיתית היא לא על שליטה, כאב או התמסרות, אלא בראש ובראשונה על חיבור. לא חיבור טכני, אלא משהו עמוק הרבה יותר, חברות שנבנית מתוך הבנה, הקשבה וחשיפה מלאה.

מתחת לכל מה שנראה מבחוץ ככוח ודומיננטיות, יש רוך. מתחת לכל מה שנראה ככניעה, יש אמון. ובין שני הקטבים האלה נוצר משהו מיוחד, חיבור רגשי שחוצה גבולות של זמן, של פחד, של הגדרה.

לפני הגדרות תפקידים, יש אדם, חברה, נפש שאני לומד להכיר, להרגיש, להבין. אני שומע אותה מדברת על יומיום, על פחדים קטנים, על רגעים של חולשה, ובין השורות אני שומע גם את מה שלא נאמר, את הצורך לדעת שמישהו רואה אותה באמת. ושם, הרבה לפני המגע, נבנית הקרקע האמיתית של הקשר. החברות הזו היא מה שמאפשר לה להוריד מגננות. כל שליטה אמיתית מתחילה בהקשבה.

יש משהו בקשר כזה שמחייב נוכחות רגשית גבוהה. אני לא יכול להוביל אם אני לא מרגיש אותה, אם אני לא יודע לזהות מתי היא שם באמת ומתי רק כדי לרצות. 

בין השורות, בין המבטים, בין הנשימות, נרקם מרחב של חברות אמיתית כזו שמכילה גם שתיקות וגם סתירות, כזו שמאפשרת לצחוק, לשתף, לשתוק, לבכות, בלי פחד.

הקשר לא נגמר כשנגמר סשן, נהפוכו, שם הוא מתחיל, שיחות של נגמרות, במסר באמצע היום, בבדיחה פרטית, בחיבוק קצר או בשיחה כנה בלי הגנות. שם מתרחשת הרוחניות האמיתית, באותם רגעים אנושיים, פשוטים, שבהם שני אנשים רואים אחד את השנייה, נפשות ערומות שיודעות לתקשר באמצעות כנות לא מתפשרת.

אני רואה אותה גם כשהיא לא קשורה, כשהיא צוחקת, מתבלבלת, נבוכה, מתעצבנת, לומד אותה בדיוק כמו שהיא. לא כדמות דמיונית כפי שיצרתי בראש, אלא כאדם שלם, עם לב, עם עבר, הווה, עם חלומות, עם פחדים, עם רצונות, ששואף לעתיד טוב יותר. והיא, מצידה, רואה אותי לא כשולט, אלא כגבר, כחבר, כאדם שמקשיב באמת.

יש בזה עומק שנובע מפתיחות שלא מתרחשת במערכת יחסים אחרת. מקום שבו הגוף והרגש נפגשים, במקום שבו שליטה ואמון מתערבבים, נולדת חברות אמיתית שהיא הרבה מעבר לידידות רגילה. זו אינטימיות שנבנית לא רק מהמגע, אלא מהשקט שאחריו. מהמבט שנמשך שנייה אחת יותר מדי, מהיד שמונחת ברוך על כתף אחרי סערה, מההבנה ששנינו נושאים אחד את השני, בדרכנו.

ובסוף, כשאני חושב על זה לעומק, אני מבין שהבדסמ הוא לא רק חיבור של תפקידים, אלא מסע של שתי נשמות שבחרו להכיר באמת. להרגיש, להקשיב, לשתף ולגדול יחד. כי לפני הכול, אנחנו בני אדם וחברות אמיתית, גם אם עטופה בעוצמה ובתשוקה, היא הבסיס לכל שליטה, לכל אמון, ולכל חיבור אמיתי שנשאר. שליטה אמיתית נמדדת לא בכוח, אלא ביכולת להישאר כשכואב. אהבה, אמון וחברות נבחנים כשיש קושי, לא כשיש שלווה. שם, דווקא שם, נוצר החיבור שנשאר.

אני לא אדם רוחני, בטח שלא דתי, אבל כן אדם סקרן, פתוח לשמוע דעות מכל סוג.
עם השנים למדתי שלפעמים דווקא מתוך מקומות שלא חיפשתי בהם תשובות,
מגיעות ההבנות הכי מדויקות.

בתקופה אחרת בחיים, בעודי מחפש תובנות לגבי מה שקורה לי,
מצאתי את עצמי בשיעורי קבלה, זרם מסוים שעוסק בחשיבה הכרתית, זיהוי ושחרור מחסומים פנימיים דרך עקרונות הקבלה והפסיכולוגיה.
שפה עדינה של התבוננות פנימית,
שמדברת על הבחנה, ניקוי, הקשבה,
ועל היכולת לשמוע את מה שנמצא מתחת לרעש,
אותו רעש שאנחנו מייצרים לעצמנו רק כדי להרחיק אותנו מהעיקר, מעצמנו.

מציאות שבה הגבולות מיטשטשים והמודעות מתחדדת.
ואולי בעצם, כמו בקבלה, גם כאן הכול מתחיל מאותה נקודה,
היכולת להבחין.

להבחין בין מה שבא מהלב לבין מה שמונע מהאגו,
בין דחף לרצון,
בין צורך להוכיח לבין רצון אמיתי להבין.

המחשבה שאנחנו חיים בתוך מטריקס,
עולם דמיוני שאנחנו עצמנו יצרנו,
שבו כל אדם וכל סיטואציה נשלחים כדי להעביר לנו שיעור,
הופכת עם הזמן ליותר ויותר מוחשית.
אנחנו חווים חוויות מדויקות לצורך שלנו,
למקומות שאנחנו עדיין לא רואים בעצמנו,
ולצמיחה שאנחנו עדיין לא יודעים שאנחנו צריכים.

כל אדם שנכנס אל המרחב שלי לא מגיע במקרה.
זו לא רק דינמיקה אנושית, אלא מראה.
מראה שבאה לשקף את כל התיקונים שאני צריך לעשות.

כל קשר בדסמי שהיה לי, מהקצר ועד הארוך, השאיר חותם.
כל אחד מהם עיצב עוד נדבך בתפיסה שלי.
דרך הגוף שלה אני רואה את המקומות שלי,
ואת הגבולות שנעים בתוכי.
ודרך השיח אני לומד להבין את הרבדים העמוקים יותר,
את המילים שלא נאמרות, את הכאב שמסתתר מאחורי הביטחון,
את המקומות שבהם אני נדרש לחדד הקשבה, לגלות חמלה,
ולשחרר את הצורך להבין הכול מיד.
השיח בינינו מאלץ אותי להאט,
לבדוק איפה אני מגיב ואיפה אני נוכח,
ואיך אני בונה גשר בין סמכות לאחריות, בין שליטה להבנה.

איפה אני עדין מדי,
איפה אני קיצוני,
איפה אני שולט באמת,
ואיפה אני רק מנסה להסתתר מאחורי הדמות של השולט.

הקבלה מדברת על דיבור פנימי שמכוון לאמת ולא לשיפוט.
בבדסמ זה מתורגם לשפה אחרת,
למגע, לקצב, לשקט שבין הנשימות.
ליכולת להיות נוכח, לא רק בגוף, אלא גם בתודעה.

אני לומד להבחין,
לא למהר לפעול,
לא למהר להכאיב.
להקשיב לשקט,
לראות מתי השליטה שלי נובעת מהבנה,
ומתי היא נובעת מהפחד לאבד.

כי שליטה אמיתית, כמו בקבלה,
לא נועדה להוכיח כוח, אלא לגלות עומק.

יש משהו בשילוב הזה,
בין ההבנה הפנימית של הקבלה לבין עוצמת השליטה של הבדסמ,
שמחזיר אותי שוב ושוב לאותה אמת פשוטה,
שליטה אמיתית היא אחריות,
והכניעה האמיתית היא אמון.

ובסוף, כשאני מתבונן בה,
כשהיא נושמת לאט, עוצמת עיניים ונכנעת לשקט,
אני מבין
ששנינו תלמידים של אותו עיקרון,
אבל לא באותו המטריקס.
כל אחד במטריקס שלו,
עובר את השיעור של עצמו,
בדיוק בקצב שהוא מסוגל לשאת,
ובדרך שבה הנשמה שלו צריכה להבין.
ושם, במקום שבו שתי הדרכים האלה נפגשות,
שם מגיעות התובנות,
ושם מתחילה ההתפתחות האישית.

תקופת החגים מלווה בהרבה זמן של מחשבה ותהיות, משהו באוויר משתנה, אולי זו ההאטה, אולי זה השקט שבין השורות של היומיום, 

אולי סתם יותר מדי זמן פנוי...
זה זמן שבו אני מוצא את עצמי בוחן, לא את העולם, אלא את עצמי, בין היתר,
את האיזון שבין שליטה לשחרור, בין כוח לחמלה, בין מי שאני לבין מה שאני מאפשר לאחרת להיות לצידי.

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה,
לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי

זו לא תפילה דתית בשבילי
זו תפילה שמשקפת תפיסה אישית עמוקה
לא לאלוהים, אלא לעצמי
לכוח שבי שמבקש איזון
בין האינסטינקט לפרק לבין הצורך לבנות
בין הרצון לשלוט עד הסוף לבין הידיעה ששליטה אמיתית נמדדת דווקא ביכולת לשחרר.

שליטה, לא רק במובן הפיזי,
היא תהליך למידה מפגש עם ספר סגור שבו כל תגובה, כל רעד, כל שתיקה, כל מילה מקבלת משמעות אחרת.

כדי שלכניעה תהיה משמעות אמיתית צריכה להיות מוטמעת ההבנה הפשוטה אך הנדירה
שזו לא חולשה
אלא הצהרת אמון.

אני לא מצפה ממנה לציית כמו בובה, אני מצפה ממנה להיכנע באמת, להניח את המגננות, את מה שהעולם דרש ממנה להיות
ולהגיע חשופה, גם כשהאגו צורח, גם כשהלב רועד, אני לא מחפש רק גוף שיקבל פקודות, אני מחפש נשמה שתעז לסמוך עליי.
גם כשהיא לא רואה אותי
גם כשהיא סגורה בעיניים ואני זה שמחזיק את המפתח לשקט שלה.

שליטה מבחינתי היא אחריות
לדעת מתי להכאיב כדי לפתוח, ומתי לעצור כדי לשמור, מנטלית לא פחות מפיזית, אם לא יותר
היא היכולת להקשיב לשקט
לא לאנחה, אלא למה שמסתתר מתחתיה.

הכניעה שלה, היא המראה שלי.
אם היא מתפרקת, אני זה שמחזיק את השברים,
טקס של אמון, שפה שקטה בין שניים שהחליטו להאמין
שכאב הוא לא אויב, אלא גשר.

השלווה תבוא
כשההבנה תשקע
כשהפחד יחלוף
כשהנשימה תחזור להיות שקטה.

אז אני מבקש
תן בי את השלווה
כדי שאדע מתי לעצור
ותן בי את האומץ
להמשיך גם כשאני יודע שמה שמחכה שם בקצה
זה לא רק כוח
אלא אמת.

עם כל החוסר חיבה שלי לתקופת החגים, אני מנסה לשנות גישה ולהודות על מה שיש.

על האנשים שנכנסו לחיים שלי, חלקם נשארו, חלקם חלפו, אבל כל אחד מהם השאיר חותם.

על החוויות שנצברו כאן במהלך השנים, הטוב, הרע, הקשה, המאתגר, כולם ביחד בנו אותי ועיצבו לי המחשבה.

ראש השנה זו הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולהבין שהמסע שלנו  לא נמדד רק בנקודות השיא, אלא גם בכל רגע קטן שבדרך, בכל שיחה, בכל מפגש, בכל מילה שנחרטה. אני מודה על כל זה, גם על מה שכאב, כי בסופו של דבר הוא הראה לי מה באמת חשוב.

אז שנהיה אנשים טובים יותר, לעצמנו ולסביבה, שנחיה בשלווה ובשקט נפשי. שנדע להעריך את מה שיש, לא לרדוף תמיד אחרי מה שאין, שנדע לפרגן, לאהוב, להקשיב, להרגיש.

ושנדע גם לבעוט כשצריך, לא לוותר על עצמנו, ולחיות את השנה הזו עד הסוף.

שנה טובה לכולם🌹

חיבור אמיתי בין שני אנשים בתוך קשר בדסמי לא נבנה ברגע אחד. הוא לא מגיע מנגיעה ראשונה, מהכאב הראשוני או מהתשוקה שמתלקחת במהירות. הוא נולד בתהליך, מהשכבות שנחשפות לאט, מהיכולת של כל צד לשחרר עוד חלק קטן מהשריון שהוא רגיל ללבוש מול העולם.

החיבור הזה נוצר כשהגבולות נבדקים, אבל לא רק כדי למתוח אותם, אלא כדי להוכיח שאפשר לסמוך. כשהכאב הופך לאות של אמון, כשהחשיפה הופכת לכלי של קרבה, וכשמי שמוביל ומי שנמסר מוצאים את עצמם מתואמים בדיוק שנדמה שכבר לא צריך מילים.

יש רגעים שבהם זה נראה כמעט טכני, תגובה, תנועה, אבל מאחורי הטכניקה, מה שבונה את הקשר באמת הוא ההקשבה. לא רק למילים, אלא לנשימה, לרעד הקטן, להשתהות לפני הכניעה, לאומץ שנדרש כדי להגיד "אני כאן איתך עד הסוף".

בדסמ אמיתי לא נמדד בעוצמת המכה או במספר הפעמים שאומרים "כן, אדוני". הוא נמדד בחוט הדק שנמתח בין שני אנשים שמסכימים להיכנס לעולם שבו הכול אפשרי, רק כי יש שם אמון, כנות, ורצון להחזיק אחד את השני גם כשזה כואב.

החיבור נולד כששני הצדדים מבינים שזה לא משחק של כוח, אלא של אמת. זה הרגע שבו נוצרת לא רק קרבה גופנית או נפשית, אלא גם חיבור עמוק בין נשמות, כזה שמחזיק הרבה מעבר למה שרואים מבחוץ. ומי שמוכן להיות אמיתי, גם כשהעור בוער או כשהלב רועד, מגלה שבסופו של דבר, זה לא החבל או הרצועה שמחזיקים אותם, אלא הבחירה להיות קשורים באמת.

מה יש בנו שצועק חוויות קיצוניות?

שמושך אותנו שוב ושוב ללכת צעד נוסף, לשבור גבולות שכבר טעמו דם וזיעה?

אולי זו התמכרות לריגוש, אולי מלחמה פנימית שאין לה מנוחה, ואולי זו הדרך היחידה שבה אנחנו באמת מרגישים את החיים נובטים בכל כלי הדם שלנו.

הצורך הפיזי מקבל את הסיפוק שלו, הגוף צורח, מתנגד, מתפרק ואז הוא לומד לסבול, מסתגל, המוח מזהה את הדפוס, והגוף מפסיק להילחם. עם הזמן הסימנים נעלמים, והגעה לסיפוק נעשית קשה יותר. 

הייתי רוצה להאמין שבנקודת הזמן הזו תוסק המסקנה הברורה - משהו לא עובד, צריך לשנות גישה, אין טעם לעשות עוד מאותו הדבר.

מסיבה לא ברורה, אני נתקל ביותר ויותר אנשים שנוקטים בגישת משה רבינו, אם יכו בסלע מספיק חזק, הוא יתחיל להשפריץ את עצמו לדעת.

בסשן מנטלי אין גבול, זה אינסופי, המוח והגוף אף פעם לא מפתחים סיבולת, הוא חופר עמוק, ננעץ בנקודות הכאב שלא נעלמות כמו סימן כחול אלא שורפות מבפנים, מתפשטות, רצות בכל זווית של הנשמה ומצריכות התמודדות, כל פעם מחדש.

השאלה האמיתית, האם אי פעם נוכל להרגיש שלמים, שבעים ומסופקים?

או שכל שיא שנכבוש, כל גבול שנשבור, יהפוך לנקודת פתיחה לרדיפה הבאה, לחיפוש אולי הרעב הזה לא נועד להסתפק?

או שאולי תמיד צריך ללמוד להמציא את עצמנו מחדש ולמצוא דרך אחרת לתת מענה לגירוד הפנימי?

להזכיר לנו כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת, כמה עמוק נוכל לשקוע, כדי להרגיש חיים, באמת, עד שהלב, המוח והגוף כולם יגעו בקצה, ויחדיו יזעקו שאנחנו קיימים.

מי אתם, חבורת חסרת חיים, שמרגישים צורך לדחוף את האף שלכם במקומות שלא שלכם?

מתחבאים מאחורי מסכים, פרופילים, חיים קרים, בלי עומק, בלי משמעות ותוהים מה קורה בעולם האמיתי כשאין לכם כוח אפילו להתמודד עם עצמכם.

 בלוגים על גבי בלוגים שעוסקים בחיים של אחרים שבכלל לא קושרים אליכם ולא יהיו עם תסביך הגיבור שלכם האשליה שאתם מכתיבים שליטה, שמחליפים חוסר ביטחון בתחושת עליונות, רק חושף עד כמה אתם קטנים.

חיפשת את התושמת לב שלי? מי אתה בכלל? דום צעצוע, חתיכת ילד כאפות?

מתחבא מאחורי פרופיל, דיבור גבוה, ותסביך משיחי.

זה אתה שכתבת את התנ"ך של השליטה, או סתם עוד אחד מנביאי השקר?

ילדה קטנה עם קוקיות, התבלבלת, שכחת איפה נגמרת הפנטזיה והמציאות מתחילה? חתיכת סמרטוט פתטי.

ומה עם השולטת האמיתית בסיפור?

ביקשת כבר אישור מהאישה, או שהיא ויתרה עליך מזמן ועכשיו אתה מפצה על זה בריכולים עם זרות באינטרנט, בודק בעקביות אם קיבלת לייק נוסף, כמו משפיענית על סטרואידים, רק בלי הקריירה, בלי הכריזמה ובלי שמץ מודעות עצמית.

אולי הגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי נשים שאין להן עניין ויותר להצמיח ביציים וליצור קשרים לעצמך עם כאלו שכן, מבלי ללכלך על אחרים?

נשלטת זה לא צעצוע טיפולי, ואם כל מה שיש לך להציע זה מניפולציות בשקל, אתה לא שולט, אתה ילד עם טראומה.

אם את המינימום אתה לא מסוגל לכבד, שליטה עצמית על הצורך להזיק בכוונת תחילה, במטרה להרע, איך תשלוט על אחר?

אתה חושב שאתה מכיר אותי? ממספר בלוגים ושיחות עם קשרים ישנים?

לא כל מי שמחטט בפצעי עבר של נשים שווה את האמון שהן נותנות בו, נראה שאתה בקושי מצליח להכיל אפילו את עצמך בלי אגו.

אבל היי, לפחות יש לך תמונת פרופיל מושקעת, כי אם אין לך מהות, לפחות תייצר תפאורה, זורק משפטים על כנות, טוטאליות, דינמיקה של שליטה, תלמד לדבר את האמת שלך, לא להלביש על עצמך אמת שאולה של אחרים. כי כרגע, כל מה שזה חושף הוא ריקנות מצועצעת, עטופה במילים יפות שאין מאחוריהן כלום.

תמשיך להידחף לי לחיים ותראה כמה מהר אני אהפוך למציאות, מגיע עם סיכה חדה לנקב את בועת הפנטזיה שיצרת לעצמך, בפעם הבאה שאני נכנס לך לפה, בקונוטציה כזו או אחרת, לא יהיה פוסט, לא יהיו מילים, תהיה התמודדות, מציאותית יותר ממה שאתה יכול לדמיין.