חלום.
חלומות, כדרכם, כוללים, לעיתים, קאסט שלאו בהכרח תואם לרוח הדברים, ותפקידים נוטים להתחלף, להשתפשף אלו באלו, להשתלב, להשתובב.
אבל בחלום זה מובהק. זה אתה.
כשהתעוררתי עמדתי מיד לשטוח אותו בפניך, אך, למרבה האירוניה, את פניך עצמם עמדתי לצנזר — אם תדע, איך תרגיש?
אנחנו מספרים זה לזו חלומות כל הזמן. פרות שדודות, פרות שמנות, שיבולת, סיבולת, ובעיקר — שטויות. זו דרכם של חלומות. אבל גם, לעיתים, חלומות עם רסיסים של אמת שבאה מן העומקים של הנפש. וגם חלומות עסיסיים יותר. אף פעם לא נבוכתי מהם. חלומות — סלח לי פרויד — אין מעידים על הַנַּחְתֹּם. לאו בהכרח לפחות.
הישנו מתח ביננו? אינני יודעת. סבורה שלא. ובכל זאת חשה עצמי לעיתים כמהלכת על חבל דק. אולי החבל הוא המתוח, ולא אנחנו, והמותח הוא העבר שלי, לא ההווה שלך.
בכל מקרה —
חלום.
אתה אינך כאן להציג את עצמך, לכן אקח לי החירות לעשות זאת (מחל לי; אם יש בזאת נחמה, במקרה זה אתה לא אלא דמות בתיאטרון החלומות ולאו בהכרח אדם דם-ובשר):
חבר. ידיד. גבר צעיר. מקסים, ביישן, בודד, נואש.
וקשרנו ביננו ברית (לא בדם, אולי במקום טבולה, ניתן לומר, במיץ-סודות) אני פתוחה בפניך ואתה בפניי ואנו מחליפים חלומות ומחשבות ביננו, כסחר חליפין של הלב.
וטוב הדבר. אך גם — גבר. וגם אם דָּמִי דם תנשמת, עורי עור אישה. ובמקום בו עומדים אישה וגבר אין עומדין... לא אין עומדין. האם גבר ואישה יכולים להיות חברים בלבד? ודאי וודאי ואין לי ספק בכך. אך בכל זאת, מועד לפורענות, מי כמוני יודעת.
צויר הגבר בעיני רוחכם? מצוין. כעת צללו אל לבו, האזינו לדופק. הוא אחד מכם. ממש, תרתי משמע — אחד מדיירי הכלוב.
(אני לעומתו אורחת, או יותר, ניתן לומר, מופע בידור — להטוטן המוזמן לארמון אך אינו בן מלוכה. אך לא בזאת עסקינן).
שלא תבלבל אתכם המטאפורה — הנ"ל מעדיף מגורי משרתים. וטוב הדבר. טוב הדבר?...
חלום.
ובחלום אתה. ואני.
אני אומרת — רד על ברכיך!
ואתה יורד. מתקפל על כל המטר שמונים.
תולה בי עיניים.
חומות.
נוצצות.
ניצוץ ציפייה? או שמא פחד?
חריצת כאב. לא רוצה להפחיד, לא רוצה לפגוע.
לא בטוחה שאתה נהנה.
האשאל? לא. שאלה תהרוס. אז אני מחפשת רמז במקום המובן ביותר, המפשעה. קשה לראות כשאתה על ברכיך. אך נראה שלא.
אני יודעת, בתוכי, שזה מה שרצית. ואם לא היית נהנה — כך אני מקווה — היית אומר. אבל בכל זאת אני חוששת.
כל מה שאני מבקשת — פוקדת! — אתה מיד מציית. אך הציות אינו נועם לי. הוא מרגיש כפייתי, שאינו בבחירה מודעת אלא בפגיעות.
ובתוך החלום זיכרון —
היא. פאקינג. היא.
צועקת עליי. העיניים — לא רושפות, אף לא סולדות; נגעלות, גועל של ממש. אני על הרצפה. בוכה.
אם מרימים עליי את הקול כפי שאני עושה כעת (לא כעת-כעט כותבת, אלא כעת בחלום) אני מתקפלת מיד, משתבללת אל תוך השבלונה של הפקודה, הצעקות מרככות אותי לעיסה שאין לה ברירה אלא לעקוב אחר הפקודה. כואב. קשה. לא כיף. לא מגרה כמו אצלכם, נתיני כלוב יקרים.
האם זה כך בשבילך, בחלום? כנראה שלא. אתה אינך אני ואתה אוהב דברים כאלה. אך בכל זאת הלב דואב.
ומצד שני, זה קל כל כך. לשלוט. לפקד. אפילו לאיים. זה זורם ממני בקלות כאילו שמרתי את המילים הללו בפי מלכתחילה.
הלב כואב והפה פוקד, חיים ומוות ביד הלשון. הלשון שוט והלב פצע. יש הנאה בדבר אך גם פחד. כאב. זכרונות עבר מהדהדים בראשי, מוזיקת רקע ארורה, שורטת.
שום אקט מיני של ממש לא מתרחש. החלום עצמו אינו מגרה כלל (לפחות בשבילי, מי יודע מה אתה-של-חלום חש). אך יש רגע, אחד, יחיד, אקט של אגרסיה —
אני תופסת לך בזין. אבל זה לא פרס, אלא עונש, כי, בונוס!: אני תופסת באשכים יחד איתו. לא מאוד בכוח, אבל מספיק. ואתה נשנק. בכאב? — אני חושבת, נחרדת — או שמא בעונג?
אני מתקשה לומר. אך... גם אורח הכבוד מתקשה.
בום. עומד לך. כנראה בכל זאת יש שם משהו.
בזו קצה כל נגיעת הדבר במין. לפחות עד כמה שאני זוכרת.
כעת כשאני כותבת אני נזכרת בעוד פיסת חלום — אני שוכבת (על המיטה? על הספה? על מרבץ-חלומות-לא-ספציפי?) רגליי מונפות מעל באוויר ואתה נושק להן. מלקק אותן. זה חמים, ולח, ומזכיר כלב.
אני מצטמררת מיד בבהלה. פה אין ספק כלל. אני לא אוהבת את זה. זה, לא, נעים.
אני מתרעמת עליך.
"Do not fucking do that! Don't you ever FUCKING do that without asking! You HAVE. TO ASK. FOR. CONSENT."
ופה הלב פועם דגל אדום ענקי.
מצד אחד אנחנו מקיימים שיח מטה-קונטקסטואלי על גבולות, על חוקי המשחק. ומצד שני אנו עושים זאת בתוך גבולות המשחק. אני פוקדת עליך שלא לחצות מבלי לשאול. הכול הוא הקול, של הפקודה, של השליטה, של עד כה.
וזה, זה מרגיש לי רע, מאוד, מאוד, מאוד.
לא מערבבים.
השיח החיצוני צריך להיות סטרילי. רשמי. הבירוקרטיה היא השמן בגלגלי השיניים של האנושות. מוכרחים להסכים מראש — זה כן, זה לא.
ובכל החלום ישנה אי נכונות, טעות, עיוות —
אני לא רוצה בך. לא כך. לא באמת. זה לא מהדהד, לעניית דעתי, תשוקה להתנסות-לחוות-לגעת, וודאי שלא תשוקה מינית.
שאלתי את עצמי כשסיפרת לי — לו רציתי, האם יכולתי? ודאי יכולתי.... חשבתי. וכנראה השאלה זחלה לה כתולעת, מן האגו אל האיד, מן הערות אל החלום – רָצִית תשובה? קיבלת תשובה. היכולת? יכולת. אך לא טוב הדבר. יותר מדי חוטים יש בנפשך, משיכה קלה אמנם יש בה מן העונג — אך גם כאב.
ועל כל אלו העיוות האמיתי של החלום נוכח ממעל. הסופר-אגו (סלחו לי על שסתרתי את פרויד ולאחר אימצתיהו לסיכום, הסימטריה נאה לי, קחו זו כבחירה אסתטית בעיקרה) מכריז, לא, לא, לא נאה הדבר לא נכון הדבר.
היכנשהו, נוכח בחלום — האחד. האהוב. השלי-שלו. קשה לומר אם הוא ממש נוכח, פיזית, בחדר. לחלקים מן החלום אני כמעט בטוחה שאכן כך. אפילו, (אם כי אולי אני מדמיינת זאת אחר דבר) יש ביננו שיח, הסכמה. שמותר. שאין בדבר בגידה. לחלקים אחרים הנוכחות מעורפלת יותר, רק במחשבותיי — איה הוא, איכה, בחיר לבי? זה לא נכון כל זה. הוא לא הסכים. אני חייבת למצוא אותו ולומר לו — המותר? לא מותר? אני רוצה רק אותך. אפשר בלעדיך אך בלעדיך לבי אינו נוכח. לבי בידך תמיד, גם אם אלך איתו לרגע — שלך אני. תמיד.
𓅓
ובכן. האם, תנשמת, יש בך הכוח לשלוט?
אולי. אולי יום אחד תמצאי הרמוניה.
אך, בינתיים, השליטה מהדהדת אל תוך נפשך והבס מרטיט את הלב בכאב, אינך מוכנה.
האם את רוצה בדבר בכלל?
רק האחד הוא האחד הוא האחד. ולעולם לא ארים עליו את קולי. בינתיים.
אך איש אינו יודע כל.
בטח לא פרויד. טפו.