|
|
|
קמתי הבוקר עם זיכרון מהפעם הראשונה שנפגשנו, עוד לפני שהיו בינינו כללים וחוקים.
זוכרת שהייתי לחוצה מאוד הרגעת אותי.
זוכרת שהתרגשת וגמרת יחסית מהר.
זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה ששכבתי לידך אחרי שסיימנו והבנתי כמה זה מרגיש נכון.
נשארו לי רק הזכרונות. אני מתגעגעת לרגעים האלה.
חסרות לי ההודעות שלך.
הנוטיפיקציה על המסך באמצע פגישה שגורמת לה לעבור יותר מהר, מתאפקת בקושי עד שאוכל לקרוא ולהגיב.
השיחות שניהלנו בשעות הערב בזמן שאני בכלל ב״זמן בית״.
במיוחד חסרות לי בדיקות הסטטוס באמצע היום, סתם כי התחשק לך.
ועכשיו הטלגרם יושב לו חסר שימוש על המסך שלי, אני רואה את השם שלך ויודעת שאין לי מה לשלוח הודעה, כי פשוט לא תענה לי.
אני מתגעגעת לידיים שלך.
לא לרגע ספציפי שהן תופסות או חובטות או סתם נחות עלי. אני פשוט מתגעגעת לצורה שלהן.
מתגעגעת לאצבעות שלך שלא ארוכות מדי ולא קצרות מדי.
מתגעגעת לכף היד שלא רכה מדי ולא מחוספסת מדי.
מתגעגעת לזה שגם כשהיינו עם עוד אנשים בסיטואציה לא קשורה, יכולתי לבהות בהן ולחשוב על דברים שקרו לפני שבוע או ייקרו שבוע הבא.
הידיים שלך חסרות לי.
כל היום הרגשתי שאני מחזיקה את עצמי. דקה מפאניקה, רגע מהתפרצות, שניה מדמעה.
כל מה שרציתי כל היום זה לשבת על הרצפה לידך, לשים את הראש בחיקך ולנשום לעומק את הריח שלך, של הכביסה והסבון. ואין לי. אין לי אותך. וזה יותר קשה מלהיות על הקצה כל היום.
זה תלוי. האם יש מי שישמע אותו?
בתור כלבה, אני לא יודעת אם מותר לי להתגעגע לאדון.
זה לא געגוע רומנטי שמגיע מרגש, מהלב. זה יותר געגוע פיזי, מהבטן. צורך בנוכחות שלו לידי. גם אם זה רק לשבת על הברכיים בזמן שהוא מנהל שיחות עבודה.
בכל פעם שאני קמה, הולכת, מתיישבת, אני מרגישה את אחורי הירכיים היום. וכל פעם אני מחייכת חיוך קטן בזווית הפה. סוד ביני לביני.
