"השיר מתאר את רגשותיו של האני השר ל"רחל", אישה עימה הוא מקיים קשרי רעות ואהבה הדדיים: "רָחֵלָה לִי הִיא וְאָנֹכִי לְרָחֵל". הוא מספר כי התנהגותה שנויה במחלוקת בציבור, ועל כן הוא פונה אליו, יחד עם שאר ממועני השיר וסותר את דבריהם: "בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה וּבְעֵינַי הִיא בָרָה", ומביע את תלונתו על שפיטתן של הבריות: "וְהוֹלְכוֹת הֵן רָכִיל".
הוא מתאר את געגועיו המתמידים אל מושא אהבתו רחל: הוא רואה אותה, במציאות ובדמיונו, יושבת על אדן החלון ומסרקת את שיערה, הוא מתגעגע אליה מבוקר עד ליל, וחסרונה אך מספר שעות מעכיר מאוד את רוחו. באהבתו חסרת הפניות הוא מכנה אותה בכינויים מנוגדים ליחס הציבור; לדעתו רחל היא "בָרָה" - נקיה מכל רבב, וטהורה - "הַנְּשָׁמָה", ולשמה מתווספת בפיו האות ה"א, לציון אהבתו. כוליות אהבתו מופעלת מול כוליות הטבע, כאשר הוא מזכיר את אהובתו לפני שיבולים וגבעולים בשדה; פרט המלמד כי תקופת השיר היא בתחילת הקיץ.
על פי החוקרים זיוה שמיר ואליהו הכהן השיר הוא עיבוד לעברית של שיר אידי עממי.[2]
אבנר הולצמן מדגיש את ייחודו של שיר עם זה, לעומת מקורות עממיים; בעוד שבשירים האחרים נעלמת הנערה לבלי שוב, מתלבט הגבר הכותב את השיר בתהיות וייסורים לגבי עתיד היחסים ביניהם. יש כאן סיטואציה ייחודית של מחזר נלהב שנאלץ להתמודד עם הלשונות הרעים של הסביבה, עם ספקנותו שלו ועם חמקנותה"
אז אולי עוד יש למחזר הנלהב תקווה..