|
|
|
מוצא את עצמי בוהה בקיר
נשען לאחור על הכסא במשרד
וחולם
מי היה מאמין שחיבור מנטאלי יכול להיות כל כך עוצמתי .
אני יודע מי אני.
אני יודע מי אני.
אני יודע מי אני.
אני גם יודע מה בא לי להיות עבורך.
תודה למי שהגיב אתמול.
היא הופתעה שפתחתי פרופיל חדש, שכתבתי עלינו.
קראה את התגובות מאתמול (וחייכה,״תעשה רק מה שטוב לך״) סגרנו את זה יפה.
בא לי שכולם ילכו מכאן.
לסגור את הדלת ופשוט להתנתק לקצת
ריק כזה
ככה אני מרגיש.
היא נשואה
אני לא
אבל החיבור שיש לי איתה מרגיש מטורף.
והרגליים שלה אלוהים, לאחד כמוני
היא ממליצה לי לחפש מישהי בסטטוס שלי (גרושה רווקה) שוב ושוב עבורי.
הבהירה לי שסקס לא יהיה איתה.
אני גבר עם חשקים מיניים בריאים
ואיתה אני מוכן להתפשר על זה .
משהו בנוכחות שלה שובה אותי .
מישהו שהיה במצבי? בקשר עם נשואה (עקשנית)
אני באמצע פגישה. הודעה קופצת, ״רוצה לשחק?״
שתקתי, ידעתי שהיא שואלת משהו היא מתכוונת לזה.
אני עסוק בעבודתי, והיא מטיילת בראשי, היא והלבטים שבי האם זה מקום נכון עבורי.
עוד הודעה קופצת, דרישה לראות אותי על ברכי, עכשיו.
אני לא אחד שדורשים ממנו, בטח לא על תקן ״כאן ועכשיו!״
אך אני קם, מניח הכל, ויוצא כאילו להתפנות.
שיחת וידאו ללא קול. היא מראה לי רק את שפתיה,
והיא מחייכת.
משהו באשה הזו, גורם לי לזרמים נעימים בגוף .
אך גם מרגיש כמו מריונטה.
מול כל העולם, אני אחר.
מולה, אני כאילו הצעצוע שלה. והיא רוצה לשחק.
היה לכם פעם צעצוע שסרב לשחק איתכם ?
סוגר את הוידאו, חוזר לענייני. ושוב, הודעה קופצת.
״מחר. מלון xxxx חדר 607. שעה 19:30״
השעה נוחה לי, אין לי תוכניות. אך הפעם יעברו שעתיים וחצי עד שאבחר להגיב לה. היא לא דוחקת. ברור לה שאגיע.
יום שלם של מחשבות. המחר הגיע.
חדר 607, הדלת קצת פתוחה. אני דוחף אותה בעדינות,
ליבי פועם בחוזקה.
חושך שורר בחדר. אני נכנס לחדר, הדלת נסגרת ויד מלטפת אותי מאחור, אני נבהל והיא מרגיעה בלחישה: ״הכל בסדר, אני כאן לשמור עליך, אתה יודע נכון?”
אני שותק, ליבי פועם בעוצמות שלא הכרתי!
פחד וחשש מתערבבים עם תחושות של כמיהה. בשקט שלי.
היא מולי בחושך, אור קטנטן יוצר צללים. ידיה מלטפות את פניי
אני לא מצליח לדבר!
למדתי אותה, היא לא צריכה מילים, היא מעדיפה כוונה.
היא מצמידה אותי אליה,
לוחשת באזני מילים שלא הבנתי. הקירבה שלה אליי מסיחה את דעתי עם הריח הטוב שלה שלא הכרתי.
״בחרת?״ הוא מלטפת שוב את פניי בחושך. אני מנער את ראשי מנסה להתאפס על עצמי. מביט בצללית שלה. מתאפק לא להסתובב ולהדליק את האור.
״תבחר״ הוא לוחשת לי שוב.
״הקצין״ אני משיב לה
היא מחייכת, בלי לראות אני מרגיש את זה.
״נראה לי ש״חייל״ יתאים לך יותר, היא מצחקקת מגיבה בקול רגוע.
״הקצין״ אני בשלי.
״חבל שאתה לא רואה איך אני מצדיעה לך עכשיו״ היא צוחקת. חושך, היא חגה סביבי כמו טורף המריח את הטרף, מתכננת מתי והיכן לתקוף, מדי פעם יד תלטף חלק בגופי, תאחז בי ותרפה.
היא נעמדת מאחורי מעבירה יד בשערי, בגדים מופשלים ממני, חושך סביבי ועדיין מרגיש הכי חשוף שיש.
והיא, בסהכ משחקת בצעצוע שלה.
סטירה לא צפויה מבקרת את לחיי, אני משפיל ראשי.
ידה אוחזת בסנטר מרימה ״אתה בסדר קטנצ’יק?״ אני מהנהן ויד שניה סותרת חזק יותר.
שיניי חורקות.
היא מצמידה אותי לקיר.
הקיר קר. היא נצמדת וחום גופה מחפה על קור הקיר.
מעבירה ידיה עליי, סטירה, צביטה, אחיזה, נשיקה, שריטה, ליטוף, חיבוק, הצמדות. היסחפות. שייכות.
כאב ועונג מתערבבים יוצרים תמהיל של תשוקה.
זה מטריף אותי. מול כל העולם, אני אחר!
מולה, אני הצעצוע שלה. והיא רוצה לשחק.
ידיה דוחפות את כתפיי למטה, מבהירות לי את מקומי מולה.
היא נעמדת צמוד ומתחככת בפרצופי. השתוקקות ״לשחק״ מציפה אותי.
היא זזה נעמדת מאחורי, הריחוק וחוסר הוודאות הזה פתאום לא נוחים לי. הוא יודעת.
היא מגישה ראי לידי . ״תסתכל בהשתקפות שלך, מה אתה מרגיש?״
״חושך, אני לא רואה!״
בכלל לא הסתכלת, היא מצחקקת ברוך ״תסתכל שוב, תתאמץ״ היא מדברת בטון רך ובטוח.
אני מביט בראי, מרוכז בכלום שיש שם.
לפתע האור נדלק, תוהה אם להרים ראשי אליה, מביט ברגליה עם העקבים, אם חשבתי שאי אפשר להתרגש יותר, היא מפתיעה שוב.
היא מלטפת את ראשי, מתיישבת באוויר מולי, מביטה בעיני…
״נו?? עכשיו אתה רואה??״
העיניים שלה! הלב שלי מתפוצץ!
אני מהנהן בחיוך.
היא מחייכת אליי ואומרת :
״ואני בכלל שאלתי מה את מרגיש?״
קציץ.
סטירה.
