הכל מתפרק
ומתקפל לתוך עצמו
ואני לבד לבד לבד בסחרור של רגשות בלתי נשלט
וכל רגע מרגישה משהו אחר
כלפי מישהו אחר
והכל כלכך רגיש, ותהומי
ואני חזקה בתוך זה, אני יודעת מה טוב. אני מודעת למה שקורה עכשיו. ועכשיו. ועכשיו.
ולפעמים זה שואב. לפורנוגרפיה של הבכי והרגש. להרגיש. להיות חלק מהעם הזה. חלק מהכאב הזה.
וגם מאוד מנותקת. ולא מחוברת באמת לאף אחד, לפעמים גם לא אליי.
אבל אני יודעת. ואני בסדר. ואני נושמת עמוק. ולפעמים עם עצמי לבדי זה הכי נח והכי טוב והכי נכון. כמו עכשיו נגיד.
ואחרי זה אני אלך הבייתה וארגיש אפסה, אבל לפחות עכשיו, לרגע הזה, אני אחלה
הלוואי שהייתי כותבת יותר. ובעיקר הלוואי שהייתי קוראת יותר. וגם עושה ספורט. ואולי מציירת, ומשקיעה יותר. ואוכלת נכון.
הלוואי שהייתי מצליחה לקנות ספה
ולעצב לי בית
הלוואי שמישהו היה קורא את זה, והיה אכפת לו במשהו.
אני רוצה להיראות.