את מכירה קצת מוזיקה?
לא באמת
נו
ניגנתי בכינור כשהייתי בכיתה ו'
ועכשיו ברצינות
די נו תניח לי
את עונה כשאני שואל.
כזה ויוולדי ארבע עונות, וסונטה לאור ירח? מה אתה רוצה ממני, שחרר
אוקי. דווקא יש עם מה לעבוד. מה הנעימה האהובה עלייך?
באמת אתה שואל?
כן.
זה מביך
אז תובכי
אתה תצחק עליי?
את חופרת
טוב אבל זה פאתטי ממש. הפתיחה של משחקי הכס.
מה?
אמיתי נו
באיזה קטע
מנחם. בקטע מנחם
תמונה שלי בדרך אליך. עם התיק והמחשב והבגדים והרעב
ואתה
עם הפרק מוכן
ומשהו לצוהריים
והידיעה שחיכית לי. שאבוא. שנראה אנחנו. שנינו. ביחד.
וההתרגשות המתוקה הזו של הציפייה (שזה הדבר הכי קרוב שיש להתרגשות כזו של יומולדת בגיל שעדיין מתרגשים בו מימי הולדת) כששומעים את הווומממ הזה של HBO.
והמזגן הקר. והחזה הרחב שלך שאפשר להישען עליו. ולהרגיש קטנה. וחמישים דקות של מוגנות. הגנה. ושקט וכלום.
בלי טלפון. בלי לחץ. חלל ריק בזמן ובמרחב. שלך ושלי. ושלנו.
זה. המוזיקה הזו. הכינורות
היא עושה לי צמרמורת.
פאתטי, נכון?
הזהרתי מראש.
ולמה כאן? ולמה עכשיו? ואיפה ה-bdsm והשליטה זונה?
אין פזמון. תרקדו