פנטזיה שלא באמת פנטזיה😅
באמת רצון שלי להגיע לזה🙏
**************************************************************
ישבנו יחד בסלון, ערב שקט כזה, בלי רעש מסביב — רק אני והיא.
הלב שלי דפק חזק. הרגשתי שזה הרגע.
נשמתי עמוק וסיפרתי לה בפעם הראשונה על מי שאני באמת.
על זה שאני נשלטת.
על זה שאני מזוכיסטית.
על המשיכה שלי לעולם הזה — של שליטה, כאב, התמסרות.
שתיקה נפלה בינינו.
היא הסתכלה עליי במבט שקשה לקרוא, ואז התקרבה אליי לאט, נישקה אותי ברוך ואמרה בשקט:
“זה בסדר… פשוט… אני לא יודעת מה להגיב עכשיו. נמשיך את השיחה מחר.”
היא חייכה חיוך קטן.
“לכי לישון.”
נכנסתי למיטה עם תחושה מוזרה בבטן.
הראש מלא מחשבות.
הלב פועם.
ואז…
התעוררתי.
משהו לא היה רגיל.
ניסיתי לזוז — ולא הצלחתי.
ניסיתי להרים יד, רגל — כלום.
בהלה עלתה בי.
רק אחרי כמה רגעים הצלחתי לפתוח עיניים.
ומצאתי את עצמי…
קשורה בתוך כלוב.
גאג בפה.
סביבי חדר מעוצב כולו בסגנון BDSM — אורות עמומים, שרשראות, אביזרים שלא השאירו מקום לספק.
לא הבנתי איך הגעתי לשם.
הלב כמעט יצא לי מהחזה.
ואז שמעתי צעדים.
הדלת נפתחה לאט.
והיא נכנסה.
לבושה בבגדי פטיש של שולטת — יפה, עוצמתית, בטוחה בעצמה יותר מאי פעם.
עמדתי שם בהלם מוחלט.
היא התקרבה אליי, ליטפה אותי בעדינות דרך הסורגים, וחייכה.
“בוקר טוב, כלבה שלי.”
רציתי לשאול.
לצעוק.
להבין.
אבל הגאג חסם כל מילה.
והיא, כאילו קוראת לי את המחשבות, לחשה:
“כן… אני שולטת כבר חמש שנים.
וברוכה הבאה לממלכה שלי.”
היא פתחה את הכלוב והוציאה אותי לאט.
הידיים שלה טיילו על הגוף שלי ברוך שמטריף את החושים.
“מהיום את שלי.”
היא הישירה אליי מבט רציני.
“והחוקים שלך הם כאלה:”
מהיום אין יותר עבודה. העבודה שלך היא לשרת אותי ולדאוג לי 24/7.
כל מה שאני אומרת — קדוש. אין לא, אין אולי, אין אני אחשוב. אמרתי — וככה זה יקרה.
את מסומנת בקולר קבוע. אסור להוריד אותו. את הרכוש שלי. ורק שלי.
את לא פונה אליי בשם שלי. בשבילך אני אך ורק — גברתי.
“וכל חוסר משמעת…”
היא חייכה חיוך מסוכן.
“יגרור עונשים מאוד קשים. בהתאם למה שאני אחליט.”
הסתכלתי עליה בעיניים נוצצות מהתרגשות.
לא האמנתי.
מרגע אחד ששיתפתי אותה במה שאני אוהבת — קיבלתי את החיים שתמיד חלמתי עליהם.
הנהנתי מיד.
בלי לחשוב.
בלי להסס.
היא התקרבה אליי ולחשה:
“אני יודעת שאת רוצה את זה.
ואני מבטיחה לך — אדאג לך להיות הכי מאושרת בעולם בזה שאת ממלאה את התפקיד שלך ככלבה שלי.”
רציתי לצרוח מאושר.
במקום זה כופפתי את עצמי אל רגליה וניסיתי לנשק אותן בהכנעה.
היא צחקה וליטפה אותי באהבה.
ואז הרגשתי צריבה חדה בגב.
ידעתי בדיוק ממה.
שוט.
כמה זמן לא הרגשתי אותו.
ואפילו התגעגעתי.
עוד הצלפה.
ועוד אחת.
אחת אחרי השנייה נחתו עליי.
התפתלתי מכאב —
ונהניתי ממנו בו זמנית.
לא ספרתי.
לא הסתכלתי.
רק נתתי לעצמי לשקוע בכאב ששלח אותי לספייס עמוק ומטורף.
ואז היד שלה ליטפה אותי בעדינות.
“כל הכבוד, מתוקה.
שרדת חמישים הצלפות.”
היא הוציאה את הגאג מהפה שלי.
הצלחתי ללחוש רק דבר אחד, עם חיוך מאושר ודמעות בעיניים:
“תודה, גברתי.” 🙏