|
|
|
אני נמצאת במקום כזה בחיים שלי
שמה שמחזיק אותי נושמת עמוק
הוא הציפייה למחנק , לחוסר אוויר .
אני מתעופפת על כנפיים של תקווה
שיגיע הרגע שבו ארד לשפל , לטינופת .
הרעב הזה בתוכי משתלט עלי ,
מוציא ממני תחושות שלא הכרתי .
ואני מנסה להתמודד
לחיות בעולם שלי
בלי לצפות בערוץ של החיים במקביל
לעקוף את הפנטזיות
להשקיע בנפש שלי
עד שדפיקות הלב והנשימות
יתחזקו שוב .
אני נכנסת לאוטו בכל שישי
נסיעה של חצי שעה , לפעמים יותר
חלונות פתוחים
מוזיקה רועשת
ההגה בידיים
הדמעות בעיניים
ואני מתפרקת
בוכה ושרה
מתחברת לשירים
הדמעות זולגות
מנקות את הלב
ואני נשארת רק עם המילים
'לא תראה אותי בוכה
אבל אכפת לי ממך
וזה עצוב שכלום
לא ממלא אותך
כבר יש לך הכל
ואין לך ברכה'
אז אני עושה לעצמי בלגאן
כל פעם מחדש
המחשבות מציקות
והלב לא נח
מחפש את השקט
משתגע
לאחרונה ימי חמישי נסחבים לי מידי .
וסוף חודש היום רק מעמיק את הלחץ .
אבל אני הכי צריכה את הדד-ליין .
אני צריכה את הדחף לקיר
אני צריכה את האצבעות על הגרון
אני צריכה את המשקל הכבד על הנשימה
אני צריכה את היובש בפה
אני צריכה את הרעד בגוף
אני צריכה את הדפיקות לב החזקות
אני צריכה את הפחד המשתק
אני צריכה את הפלייליסט המדוייק
אני צריכה את החושך המזמין
אני צריכה את ההוראות
אני צריכה להתפרק
אבל אני צריכה גם להתאפק ⭐
הכינוי שנבחר עבורי משפיע עלי .
צף ומציף משמעות עמוקה .
חודר , סורט לו דרך למחשבות .
מככב בפנטזיות .
מספר את הסיפור שלי . את ההוויה שלי .
אני שומעת אותו , מקבלת אותו . משלימה איתו .
ממלמלת אותו לעצמי . מתחברת אליו .
אני מגלגלת אותו עוד על הלשון .
קצת מציק . קצת מביך .
טיפה מושך . ועוד טיפה מרגש .
אבל הרבה מסקרן . מאוד מדליק . כל-כך מטריף .
כמו שהוא . בלי שום תוספת .
אני אוהבת סימנים . סימונים על הגוף .
אני אוהבת לראותותם על עצמי .
אני אוהבת להיזכר בשלב שבו הם נוצרו על הגוף שלי .
אבל הם גבול אדום שלי .
אני מנסה להימנע מהם כמה שיותר .
מתרחקת מהם על אף האהבה הרבה שלי
לחיבוק הכואב שאני מעופפת בתוכו .
לפעמים יוצא שאני חוזרת עם פצע , שריטה או סתם
סימון מחליף צבעים יפיפה .
וזה מה שנשאר לי למזכרת .
עד הפעם הבאה .... ⭐
אני לא אוהבת להרגיש דרופ .
כל תחושת 'הי' נעלמת . הטענת הסוללה מסתיימת .
דכדוך מגעיל כזה מופיע . אין מוד לתפקד בכלל .
כל סקאלת הרגשות עוברות דרכי , מתסכול ועד
אהבה עצמית דרך בושה מבוכה והרבה עליזות .
אני אפופה עדיין באופוריה קסומה . לא מעכלת .
אני משחזרת בדמיון חלקים מהסשן ומחייכת
לעצמי . גאה בעצמי .
אני מעמיסה פחמימות , טובלת שוקולד בכוס הפוך
גדול , מתפנקת בגלידה .
אני פורקת אנרגיות בחדר כושר , מפזרת מחשבות .
נכנסת למקלחת חמה והדמיון מתקלח איתי .
אני עוטפת את עצמי בחיבוק ענק מהילדים שלי .
אני מרגישה את הסערה והטירוף מטלטלים אותי .
אני מנסה להיכנס למעגל שלי . לחזור לעצמי .
לאני הרגישה והעוצמתית שאני .
אני אוהבת להרגיש את הפעם הראשונה .
הפעם הראשונה היא מיוחדת . מושלמת .
מציפה בריגוש . מלאה בפחד . מושכת וגם מרתיעה .
מקפיצה את הדופק ל-200 קמ"ש בשניות .
מפתיעה את כל החושים יחד .
הפעם הראשונה היא חוויה מאוד עוצמתית בשבילי
שנשארת איתי למשך כמה ימים .
משתחזרת מעצמה במחשבות שלי .
הפעם הראשונה היא לא רק סימון של ✔️ ברשימה .
היא כל-כך משמעותית עבורי .
בכל פעם ראשונה אני נטרפת . מנסה להכיל את
האש שבתוכי . מתמסטלת ממש .
אני אוהבת להרגיש את ה'דה ז'ה וו' שהפעמים
הראשונות מחזירות אותי אליהן .
כל פעם ראשונה מחדדת אצלי את התחושה ש
אני חור
רק חור
חור משומש
חור מתמסר
חור מתענג
איך אני תמיד נופלת בזה ?
הבאתי לי לארוחת צהרים מוקפץ ירקות מושקע במיוחד
כדי לא להתפתות לכל הטוסטים והלחמים שרצים
בקפיטריה , אבל שמו לי מול הפרצוף לחם שום חם
מהתנור מריח , אוחחחח לא יכולתי שלא לגעת בו , רק
ביס ואז רק עוד ביס עוד ביס אחד וזהו , הגעתי לחצי 🙈
אני אוהבת לשבת לעבוד על המחשב במוצאי שבת .
אני פורסת את כל הניירת שלי , מוציאה את העיפרון
ומתחילה להשיב למיילים , לבנות דוחות , למלא טפסים
הכל בשקט שלי עם עצמי .
פה ושם כשמרגיש לי כבד מידי , אני לוקחת הפסקה
קטנה כזו לכמה רגעים , מחטטת באפליקציות .
הלילה ישבתי יותר מ-3 שעות ברצף . לא מאמינה על
עצמי . אני עם הקוצים יושבת ויושבת על דוח אחד
מורכב ארוך שלא נגמר .
ועכשיו הוא נגמר .
אז עכשיו מרשה לעצמי לנשום . בחדר כושר .
אני מנסה מאוד להיות יעילה . יעילה בעבודה , בבית ובחיים שלי בכלל .
אני מנסה לנהל נכון את התוכניות שלי , את המשימות שאני מתכננת לעצמי .
אני לא רושמת לי פתקים או תזכורות , הכל נמצא אצלי בראש . אני סומכת יותר מידי על הזיכרון שלי .
אני יודעת לעבוד תחת לחץ . הלחץ מאתגר אותי ונותן לי דרייב להגיע ליעילות מירבית .
כשאני מצליחה לעמוד ביעד שאני מציבה לעצמי , אני נותנת לעצמי פרס . אני שולחת הודעה .
אני מתיישבת בפינה שקטה מרוחקת , מתנתקת מהכל ומנסה לנשום . נשימות עמוקות . לשאוף ולהוציא אוויר . כשאני מתחילה לכתוב 'הי' האצבעות רועדות לי . הלב דופק לי . מרגישה גם דופק באזור האחורי של הראש . אני נושמת עוד כמה נשימות עמוקות ומצליחה להוסיף את הכוכב , האימוג'י הצהוב זורח ⭐
מולו אני אמיתית . חשופה . מלאת יראה .
מולו אני מרשה לעצמי להיות קטנה . להיות חלשה . להרגיש פגיעה . מולו אני לא קשוחה . מולו אני לא מפחדת להיות אני . לא חוששת משיפוטיות או ביקורתיות .
בהודעה שלי אני מבקשת לנשום . להתפרק . להישבר ולהתחבר מחדש .
אתמול לא שלחתי הודעה . רציתי כל-כך . זה ממש עמד לי בקצות האצבעות אבל לא שלחתי . ידעתי שלא אצליח לעמוד בכל התוכניות והמשימות שלי .
הייתי כל-כך קרובה לסם שלי , להתמכר ..
