|
|
|
השמש כבר זורחת, מציפה את הרחובות באור זהוב ושקט.
העולם מתמלא רעש, אנשים רצים, מתעצבנים, מחפשים חניה או סיבה.
ואני שותה קפה כרגיל , מריח את הבוקר ונזכר –
שגם היום, כמו כל יום, יש רגע אחד קטן שיכול לשנות הכול.
לפעמים זו רק מילה, לפעמים חיוך של זר,
ולפעמים זה פשוט לעצור ולנשום כשהשמש נוגעת בפנים.
הקסם לא נעלם מהעולם –
הוא רק חיכה לקרן אור שתזכיר לנו שהוא עדיין פה.
כולם חושבים שנהג משאית הוא עצבני, אחד שחי על הצפצוף ולא רואה אף אחד ממטר.
הם לא יודעים כמה מחשבות עוברות בראש שלי בכל רמזור, כמה פעמים אני פשוט בולם ונותן למישהו להיכנס לפני.
רכב קטן, נהג לחוץ, אולי איחר לעבודה או פשוט מפחד להתקרב.
ואז אני מאותת לו – תיכנס.
הרגע הקטן הזה, כשהוא מסתכל עליי במבט של הפתעה ותודה, שווה יותר מעוד קילומטר על השעון.
הוא לא ציפה שמישהו בגודל שלי יוותר, ואני לא עשיתי את זה כדי לקבל תודה.
עשיתי את זה כי הבנתי משהו על החיים:
לפעמים כוח אמיתי זה לא לדרוס, זה לעצור.
ולפעמים העזרה הכי נקייה באה מהמקום הכי לא צפוי – מהמשאית שחסמה לך את הדרך, ומהלב שדווקא פתח אותה.
השעון צלצל בחמש וחצי. הקפה כבר מר, אבל המחשבות עוד מתוקות.
בדרך לעוד יום על הכביש אני רואה את אותו הבחור בתחנת האוטובוס – כל יום.
לא יודע מי הוא, אבל איכשהו הוא כבר חלק מהבוקר שלי.
יש אנשים שאתה לא מדבר איתם אף פעם, אבל הם מלווים אותך כל החיים בלי לדעת.
בכביש כמו בחיים – יש מי שמאותת שמאלה ונוסע ימינה.
לא תמיד זה מתוך רמאות – לפעמים זה פשוט כי הוא לא יודע בעצמו לאן הוא הולך.
אנשים אוהבים לשדר כיוון, גם כשאין להם מפה.
אז אל תכעס על הנהג שחתך אותך – תזכור שגם אתה לפעמים מאותת על חלום ונוסע לשגרה.
אני לא פילוסוף, אני נהג משאית עם יותר מדי קפה ופחות מדי פילטרים.
בעבודה אני שולט בהגה, אבל בבית – בכביסה.
על הכביש למדתי שהחיים הם כמו רמזור – כולם מחכים לאור הירוק, ואף אחד לא שם לב לנוף שמסביב.
ובכלל, לא התכוונתי ל"צעיר" הזה בסקודה שעומד לידכם עם העיניים שחודרות לכם לתוך האוטו.
הוא רק עוד חלק מהאור האדום – מין הבזק רגעי שעובר ונעלם.
