"אמרת 'פתאום שמתי לב', כאילו יש לך זרקור על משהו שתמיד היה שם, אבל רק עכשיו ראית את זה."
ועכשיו אני נזכרת בכל מיני רגעים קטנים כאלה ששמתי לב, ובמודעות מלאה החלטתי לדחוק הצידה, ואז לשנות ניסוחים כדי שזה יתאים למציאות הרצויה שלי.
כמו בפעם ההיא שהמילואימניק החמוד בא לשיחת נפש, ואמרתי לו שאני מרגישה שהגשמתי את כל החלומות של עצמי של גיל 16; שיש לי בית משלי, כלב, עבודה שאני אוהבת ואני יכולה להגיע הביתה ולקרוא שעות, פשוט כי בא לי.
והוא חייך ואמר שלא הזכרתי את הבן זוג שלי כחלק מרשימת החלומות שלי.
אז כשהבטן שלי התכווצה נתתי איזה הסבר קלוש ובפעמים הבאות שהחלומות שלי עלו זכרתי להכניס אותו לרשימה.
ואולי הוא צודק שאני קצת השתנתי לו באיזה בוקר אחד. אבל יום אחרי שהחלטתי שאני אלחם ואעשה כל מה שצריך כדי לתקן, ישבתי בטיפול והבנתי שנלחמתי כבר תקופה ואולי כבר אין לי את הכוחות להילחם יותר. אז נסעתי להורים שלי ונשברתי ובכיתי שאני פגומה; שאין בי רצון להביא ילדים, ושאני בכלל לא בטוחה שאני מונוגמית.
והם חיבקו אותי ואמרו לי שהם גאים בי שאני יודעת מה יעשה לי טוב.
אבל אני לא מרגישה שאני יודעת שום דבר.