"החדר האדום של השקט"
היא פגשה אותו באתר של דיונים פילוסופיים. לא טינדר. לא אינסטגרם. שיח אמיתי. בפוסט על ניטשה, הוא כתב:
"מי שחי ללא שליטה עצמית לעולם לא יבין מהי כניעה אמיתית."
זה לא היה משפט ריק. זה היה קריאה — כמעט פקודה.
שמה היה אליס, בת 32, עורכת דין מצליחה וחדת מבע. כל חייה הייתה זו ששלטה — בתיקים, במצבים, בגברים. עד שהוא כתב לה בפרטי.
קראו לו אדם. בן 39. הוא לא ניסה להרשים. הוא פשוט שאל שאלה:
"האם את יודעת איך מרגיש גבול — כשלא את זו ששמה אותו?"
זה התחיל בהתכתבות, שעות של דיונים על כוח, שליטה, חשיפה. הוא לא ביקש תמונות. הוא דרש אמת. היא שלחה לו קטעים מיומנה הפרטי. רגשות שעטפה שנים.
ובכל פעם שהייתה כנה, הוא היה מרשה לה לקרוא לעצמה: שלי.
בערב ההיכרות הראשון שלהם, הוא פתח לה את הדלת לחדרו — חדר מרופד קטיפה אדומה, עם ריח של עץ ישן ולבנדר מעורב. בקיר הצדדי — מתלה עם רצועות עור, קולר, פלוגר. אבל שום דבר לא היה מאיים. הוא עמד שם, מביט בה כמו אמן שמעריץ את המוזה שלו.
"את לא תתפשטי," הוא אמר לה.
"אני אפשוט ממך את השליטה. שכבה אחר שכבה."
הוא לא שיקר.
תחילה הוא קשר את עיניה. לא בידיים. במילים.
"תסבירי לי למה את צריכה להיענש," הוא אמר לה.
היא לחשה: "כי אני לא מרשה לעצמי להרגיש."
הוא הושיב אותה על הברכיים, כפות ידיה מאחורי הגב, והחל ללטף את גופה בקצה שוט רך — לא מכה, אלא ליטוף מצמרר, מותח. נוגע באוויר שבינה לבין עצמה.
הוא לחש לה משפטים. לא פקודות — הצהרות.
"אני רואה אותך. גם כשאת מתביישת."
"אני אדחף אותך לקצה — אבל רק כשאת תבקשי."
"את תתחנני, לא כי את חלשה — אלא כי את חזקה מספיק להפסיק להעמיד פנים."
היא נאנקה, לא מכאב — מעונג עמוק, כנה, כזה שבוקע מבפנים.
ואז הוא הניח לה לנשום. להרגיש את הקיום שלה בלי שריון.
הוא לא חדר אליה. לא באותו ערב. הוא פשוט נשכב לידה, ליטף לה את הצוואר, ולחש:
"שליטה היא לא מה שאני לוקח ממך. זה מה שאת בוחרת לתת לי."
והיא נתנה. בלילה ההוא, ובכל לילה שאחריו.