כביסה וזיונים

~ ❤️ ~

להתעורר בבוקר ולהרגיש קצת זרע נשפך ממני לתחתונים, עדות לליל אמש. 

~ ❤️ ~

באת עד אליי כנגד כל הסיכויים 

על הדרך כמעט העלית את נשמתי השמימה

אספת אותי למקום הקבוע 

דחפת את הזין שלך עמוק לגרון שלי עד שהקאתי

פעמיים

שלפת אותי מהרכב

שיטחת אותי על המושב האחורי

בטן פרוסה על המושב

רגליים בחוץ

תחת מורם

חדרת בבת אחת

זיינת חזק

עונג מתפשט

מציף

כמעט בוכה מאושר

גומרת לך על הזין

וגם אתה.

ואז אתה מתחיל להתעלל בי. 

אתה יודע שהגוף שלי עובד הפוך. אני מתחילה מהסוף, האורגזמה רק מתניעה אצלי את החרמנות, איזה מצב מתסכל אלוהים. אתה רוצה רגע לנשום, לאסוף אוויר וכוח ואני.. נמס לי המוח.

אז אחרי זמן איכות של שיחה אני מרגישה שאני לא עומדת בזה יותר. חופנת ראש בתוך הביצים שלך, מעל הג'ינס, מבקשת אותו בלי מילים, אבל אתה מבהיר לי שלא אקבל אותו יותר היום. 

מטפסת עליך, מתיישבת לך על הזין שעטוף בתוך הפאקינג ג'ינס, מתה לחלץ אותו משם ולהשתולל עליו. אתה יושב במושב האחורי, לא מתרשם מהזונה שמתפתלת עליך, מתנשפת, מתחננת, כמעט בוכה. אתה יושב במושב האחורי עם המבט הזה שלך שגורם לגוף של לבעור ולהישרף מבפנים, הידיים שלך מטיילות עליי, השיניים שלך ננעצות לי על הפטמות ואתה אומר לי שלא אקבל אותו. 

אני כבר מכירה אותך, שולט אכזר, אבל לא מאמינה שנלך משם בלי שזיינת אותי שוב. בא לי להרוג אותך, זה מכעיס אותי  אבל במקביל אני רוצה ללעוס אותך מרוב תשוקה שורפת, לבלוע אותך מרוב אהבה בוערת. 

"תתלבשי". 

לא מזיז לך שאני מתפתלת לך על הזין כשרק תחתונים קטנים לגופי, זורקת את עצמי עליך, מתחננת לך באוזן שתיתן לי.. רק קצת.. תרגיע אותי רק טיפה.. 

"תגמרי באוטו בדרך הביתה". 

מה עשית ממני שולט אכזר שלי. 

אין יותר זונה ממני. לא יודעת מי אני. 

לא מאמינה שלא זיינת אותי שוב. 

בפרצוף של האדון שלי יש שפתיים טעימות שאני אוהבת ללקק כמו כלבה טובה. 

יש רגעים כאלה, שהשפתיים האלה מתעקמות במין חיוך שלא רוצה להתגלות, חיוך של שביעות רצון. אני מזהה אותו מקילומטר, את החיוך נון חיוך הזה, וכשהוא נאבק להתפרץ זה עושה לי שמח ונעים בלב וגאווה בבטן על זה שהאדון שלי מרוצה ושמח בי. 

❤️

שחרור הוא אקט שכרוך בלא מעט כאב. יש התבגרות ובגרות מסוימת בשחרור, בלדעת שמשהו לא טוב לך ולהצליח להפסיק להיאחז בו רק כי ככה. כי ככה רגילה, כי ככה נוח, כי ככה יודעת.

נכנסתי לעולמות השחרור ואין משם דרך חזרה. גם לא רוצה לחזור, רוצה ללכת קדימה, לאן שהדרך לא תוביל אותי. לתת לעצמי לצאת החוצה ממה שהכרתי, לא לפחד, לדייק, להתמקד כדי להתרחב. 

כשנחש משיל את עורו זה לא כואב לו. הוא נמצא בתהליך טבעי והכרחי לו, תהליך בלתי נפרד מהגדילה שלו. העור הישן שלו נפרד מהעור החדש שצמח מתחת וכדי להשיל הוא מתחכך בעצמים מחוספסים כדי לעזור לעור הישן להתקלף. 

כמו הנחש, גם אני משתפשפת בעצמים מחוספסים כדי להתקלף (🙃) אבל להבדיל ממנו, השלת העור כואבת ולא נוחה לי. 

לאחרונה שחררתי לדרכה חברה רעילה. פעולה שהייתי צריכה לעשות ממש מזמן אבל היה לי נוח מידי. הרעל והארס שלה היו נשפכים עליי בקצב קבוע, העור שלי כבר היה ספוג עד שנתקהה לכאב ונשארתי מכוח האנרציה. מהפחד להישאר בלעדיה, כי גם אם היא חרא, לפחות היא חרא מוכר. בסוף הפרידה הגיעה ממנה, כאיום ולא כרצון אמיתי, אבל הציפייה שלה שאלחם פגשה, להפתעתה, את היד המשחררת שלי. 

אני סובלת מזה אבל יודעת שאלו כאבי גדילה. לא מתחרטת. לפחות רוב הזמן. פרידה זה דבר מכאיב, גם אם הוא מתבקש, גם אם הוא מיחסים מקולקלים. בשביל להחליף את העור צריך להסכים להתקלף, זה לא עובד אחרת. 

ייקח עוד זמן עד שאשיל מעליי את כל העור הישן, הוא דבוק היטב, אבל לפחות השפשוף בעצם מחוספסת מעניק גם טיפות מתוקות של עונג (:

רגע מתוק בחיים: 

להתעורר בבוקר חבולה וכואבת מהמכות שהוא נתן בי אתמול. לשלוח יד (ברשות) ולהיות מופתעת מכמה הכוס שלי כואב ורגיש למגע. לעשות צעד ראשון ולהרגיש את החורתחת שלי דואב. הלסת כואבת מכל כיוון ועל הגוף מפוזרות עשרות נקודות מטרה שכל מגע בהן מקפיץ.

סימנים פנימיים, בלתי נראים ומתוקים שמספרים זיכרון של עונג וכאב. 

אמרתי לו פעם שבמקומו הייתי שמה על המצבה שלו ברקוד לבלוג הזה שלי, שהוא שירת הלל לאדם שהוא. אין פה מילה אחת שהיא לא אמת - הכול הוא - האדון המופלא שלי. 

על שלי מספיק לי שייכתבו: 

שלו.

//לא סתם הבאנו כפול//

אין מספיק מילים בתוך הראש שלי כדי לתאר את הסשן שהעברת אותי היום ואין מספיק פעימות לב כדי לתאר את העצמה שאני מרגישה כלפיך. 

אתה אהבת חיי. אני אומרת לך את זה פעם אחר פעם ותוהה תמיד אם אתה חושב שאני מגזימה, שזאת עוד היסחפות שלי. אז לא, זאת לא. אתה.אהבת.חיי. לא פחות. מעולם לא אהבתי ככה חזק, ככה עמוק - גבר אחר או את עצמי. העומקים שאתה לוקח אותי אליהם בנפש שלי ובנפש שלך, בגוף שלי ובגוף שלך, הקצוות, העונג, הכאב, הפורקן, האהבה, הדאגה - זה השיא של חיי. ואתה אהבת חיי. 

----

הידיים שפגשתי היום, שמחוברות לגוף הזה ולגבר המדהים והמטורף שאתה עשו בי שמות כמו שמעולם לא עשו בי. כבר בירידה מהאוטו בדרך לתה הבנתי שבאת היום עם אנרגיה שטרם פגשתי. משיכה אגרסיבית מהשיער, שליפה מהרכב שהטיחה אותי על הרכב, לעסת לי את הפרצוף ושיפדת אותי מהכוס על האצבעות שלך. "רוצה תה?" שאלת בנונשלנטיות אחרי שהובלת אותי כמו צאן משופד באיזה מסלול דמיוני שסימנת, ככה סתם, כי אתה יכול. כי מולך עומדת זונה כנועה שתעשה כל מה שתאמר לה ותיתן לך לנגוס בכל חלק בגוף שלה. איפשהו מבין הנשימות ההמומות שלי נדמה לי שעניתי לך "כן", אבל אני ממש לא בטוחה. ריח של פרמונים הציף את האוויר, ריח של ייחום שנזל ממני, מילא את האוויר הפתוח, נדבק בעצים היה רק הסיפתח למה שאתה עומד לעשות ממני. 

כהרגלך לאחרונה, אתה מהנדס לי את ההוויה באיזה עיוות שגורם לי לאבד כל צלם אנוש מולך ולרכז את כל תאי המוח ברצון שלי שתיגע בי. בצורך שלי בזין שלך. אני מטפסת עליך ואתה הודף אותי. אני נלחמת, מנסה לחלץ נשיקה או מגע או קצת רוק ואתה הודף אותי ממך בסטירה. שנינו מבינים את המחול הזה, ככל שתהדוף אותי יותר כך אטפס עליך יותר. אזרוק את עצמי לרגליך, אתחנן, אבקש, אלקק, אתפשט, אסכים להכול. 

אז החדרת לי בכוח אצבע או שתיים או שלושים עמוק וחזק לתוך הכוס, מנסה לתפוס דרכו את נשמתי ובאוזן לחשת לי מילים שגרמו לי להתפורר מהפנים החוצה ומהחוץ פנימה. אתה יודע בדיוק מה אתה עושה. יודע אדון נפש זונתו - מצאת את המתגים שלי ועכשיו אתה משתמש בהם כמו מטורף, הופך אותי לעיסה של אישה שפעם הייתה לה איזו שליטה על מה שקורה לה. 

--- 

בחדר, מיד כשהפשטת אותי, בערך שנייה מהרגע שסיימנו לוגיסטיקה בסיסית, היה ברור שהיום הבאת איתך את הטירוף. אני מתחננת אליך כבר זמן שתפרק אותי במכות, רוצה להרגיש את כל האגרסיות שלך מתרסקות על הגוף שלי, רוצה להתחנן אליך שתפסיק רק כדי שתוכל להסתכל לי בעיניים ולהמשיך. 

בידיים חשופות ועם מעט אביזרים חיצוניים - פירקת לי את הצורה. הסטירה ומשיכת השיער הראשונה הבהילו אותי כל כך, זרעו בי אימה שטרם הכרתי. הגוף שלי ברח ממך פיזית, התכווץ לכדור כנגד גב המיטה, ובאותה נשימה התחנן שתמצא אותו ותנחית עליו את המכה הבאה באלימות גואה. אין מקום בגוף שלי שלא חטף ממך היום מכות. לא משנה כמה צעקתי, כמה בכיתי וכמה התחננתי שתפסיק - לא הפסקת, להיפך, הרגשתי שזה רק מדליק אותך יותר וזה, כמובן, הדליק גם אותי יותר. בסינרגיה סאדו-מזוכיסטית מושלמת אתה התעללת בגוף שלי ואני התענגתי על הכאב בדמעות וזעקות. הסטירות על הכוס, אחת אחרי השנייה, עם כוח וכוונה לא מתנצלת כמעט הוציאו אותי מדעתי. כבר לא עמדתי בכאב, הרגשתי שהכוס שלי כבר מאבד תחושה שגם כשהחדרת אליו את האצבעות שלך כבר בקושי הרגשתי. בסוף הצלחתי להשתחל מהאחיזה שלך והתרסקתי לרצפה הקרה, מנסה להסדיר נשימה, יודעת שאתה רחוק מלסיים. 

"את לא יודעת כמה את מחרמנת אותי. אני הולך להתעלל בך עכשיו", לחשת לי עמוק לתוך האוזן כשאני כבר צל אדם, קשורה על הבטן לקצוות המיטה בידיים וברגליים, מנוטרלת לכל התנגדות, כל מה שאני מזהה שקורה זה רק היללות השקטות שמצליחות לצאת ממני והצעדים שלך בחדר, מתכננים מהלכים אכזריים. ניסיתי לתפוס את היד שלך, מבקשת ממך רגע של נחמה, קלטת את זה מיד, ליטפת, נישקת ואמרת שאתה פה איתי, לא הולך לשום מקום, שומר עליי. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע אהובי. 

הרמת לי את התחת לזווית שאין דבר שלא תוכל להחדיר אליו, עיצבת את גופי למולך כשחוריי פעורים לפניך, מבקשים את הטירוף. אימה אחזה בגופי, מוח מחוק, בטן מתהפכת, לב פועם בטירוף, חרמנות גואה והוויה לא קיימת. 

מה.שעשית.לי. איך שגרמת לי להרגיש, אני לעולם לא אשכח. אתה לוקח את כל הפחדים שלי ואת כל החרדות והטראומות והסיוטים, שם לי אותם מול הפרצוף ומכריח אותי להתמודד איתם בלי מסכות.

בלי לראות, מעורפלת לתחושה, הרגשתי שלתחת שלי נדחף משהו שאני לא מצליחה לזהות. ביקשתי, התחננתי שתראה לי אבל לא הגבת. אחר כך כשאסתכל על הרצפה אגלה שאחרי המלפפון הענק מהסשן הקודם, היום לסלט שאתה עושה בחורים שלי הצטרף גם גזר תמים. לא יודעת מי יותר נאנס פה, אני או הירקות. 

מבעד להכרתי המעורפלת הצלחתי לזהות דרך המראה שביד שלך הדילדו הסגול האימתני, שמיועד לחדירה כפולה. לא צריכה להיות גאונה כדי להבין מה עומד לבוא עליי כרגע: שני חורים פעורים לפניך, שניהם קיבלו אליהם בו זמנית חדירה עמוקה כל כך עד שהרגשתי אותה בגרון, ידיי ורגליי קשורות, אפס יכולת התנגדות, אפס רצון להתנגד. "את מרגישה מלאה?" שאלת אותי, "לא", עניתי לך בלי להתבלבל, "יש לי חור אחד שעדיין ריק". היו לך תכניות אחרות, החלפת את הדילדו שבכוס בזין המושלם שלך, מפמפם אותי בשני החורים כשהראש שלי דופק בגב המיטה ואני מרגישה הכי מחוללת ואנוסה שאי פעם הרגשתי. 

כשהרגשת שכבר אין אותי, שנייה לפני התפרקות כללית, בדיוק מושלם, פרמת אותי, הפכת אותי על הגב ועשית איתי אהבה. חדרת אליי עמוק וזיינת לי את הנשמה, נישקת, אמרת מילות אהבה, התאחדת איתי ועשית אותי מאושרת הרבה מעבר לקיבולת שלי. משכת אותי מהקולר כלבה שלי לישיבה והזרעת את הגרון שלי בטיפות האהבה שלך. 

אין.לי.אוויר. אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו, שעות אחרי. 

--- 

אז מסתבר שהבאנו כפול. ניסיתי לשכנע אותך שאם הבאנו כפול אוכל צריך גם להכפיל את הזמן, לא עבד לי. היה טעים, ומפנק ואישי. וגם המילים שהחלפנו בינינו ברגע הזה, חצבו בי עמוק וגרמו לי להרגיש עוד יותר קרובה אליך. תודה אהבה שלי, שאתה נותן לי כאלה מפתחות לתוך הלב שלך. שאתה סומך עליי ובוטח בי ומאמין בי, ובנו, שיש פה מספיק כדי לאפשר לך להיפתח אליי ולהכניס אותי עמוק לתוכך. תודה שאתה נספג בי ונותן לי להיספג בך. 

--- 

פסגת האושר של העולם הזה נמצאת מתחת לסנטר שלך, על בית החזה, כשהידיים שלך עוטפות אותי ועושות לי נעים על העור. כשהאצבעות שלך מלטפות אותי אני מרגישה כל כך אהובה ורצויה ופגיעה וחשופה. אלה רגעים שאני לא רוצה שייגמרו לעולם. כלומר, עד לרגע שבו אני רעבה שוב לזין שלך ומבקשת ממך שנמשיך את השיחה בזמן שאני נושמת את הביצים שלך. 

היה לי טעים מידי אז איכשהו גם הזין שלך מצא את דרכו לגרון שלי ומפה לשם כמה דקות אחרי כבר משכת אותי בשיער מעליך, שיפדת אותי על הזין שלך, שאזיין את עצמי עליך. המהירות שבה הגוף שלי מגיב ונכנס לרצף אורגזמות שאין לי שום שליטה עליהן היא באמת מטורפת. אורגזמה אחת אחרי השנייה, כל אחת לא רק שלא מרוקנת אותי אלא גם ממלאת אותי עוד ועוד. בשלב כלשהו הרגשתי שאין לי אוויר או מקום בגוף להכיל את כל התשוקה שגואה בי. אורגזמות רק מלבות את זה, להסתכל עליך גורם לי לרצות לבלוע אותך, דרך ללא מוצא. היה בי פתאום דחף להכאיב לך. לשרוט אותך, לנגוס בך. היה בי צורך חייתי לאכול אותך חי. הרגשתי שנטרפת עליי דעתי מרוב תשוקה. נרקומנית אליך. הורדת אותי מהזין שלך, חיבקת, נשיקת, ליטפת, הרגעת. החזרת אותי לשפיות לאט לאט. 

אומן.

---

אמרתי לך בסוף שלא סתם הבאנו היום כפול. זה לא מקרי. יש פה גאות, ככה אני מרגישה. יש פה כפולות. עברנו את הגבול אהובי, זה משני, אין בלבול, אבל המשני הכי ראשי שיכול להיות. 

אני לא אשכח את היום הזה. 

לא סתם הבאנו כפול.

עד כמה השליטה שלו בי חזקה? 

שלקראת סוף השינה חלמתי סיוט שאני מאחרת לו למפגש היום ובסיוט הייתי גוש מאחר של עצבים מרוטים בהתקף חרדה. זוועה. 

התעוררתי עם דופק מהיר להקלה שבלגלות שזה היה חלום. 

עופי מהמיטה ותתחילי להתארגן. 

כחלק מהשלת העור שלי במשבר גיל 40 המפואר גיליתי בעצמי עד כמה אני אוהבת להיחשף. כשהייתי צעירה אני זוכרת שאהבתי ללכת עם מחשוף נדיב, אבל זה היה מזמן ומאז עברו עליי כמעט שני עשורים של קיפאון מיני ונשי. 

היום, בגיל 40, אחרי שינויים פיזיים משמעותיים ושינויים נפשיים משמעותיים אף יותר - חזרתי לאהבתי לחשוף את גופי, נהנית מזה ושיזדיינו כולם. לא רק שלא מפריעים לי המבטים העקומים אלא שאני אפילו נהנית מהם. 

אם מישהי (כן, זה תמיד מישהי) בוחרת לדבר סרה על המחשוף שלי, על אורך החצאית או על הבטן החשופה שלי - זאת לגמרי בעיה שלה שככל הנראה נובעת בעיקר מקנאה. ולמה שלא אהנה מזה שיש לה במה לקנא בי? תקנאי בכיף (: 

האהבה בחשיפה היא עמוקה ושטחית בו זמנית. נהנית מהמבטים ומתשומת הלב, ונהנית מהחופש וההשלמה שיש בלחבר את החשיפה הנפשית לחשיפה הפיזית. מרגישה אחידה ומאוזנת. גופי ונפשי שווים. 

לקח לי זמן לא לשפוט את עצמי, לקבל בעצמי את ההנאה מגוף חשוף, ממעט בד, מלבוש שיש בו פרובוקציה, מלהתנהל במרחב באופן חושפני. קל כל כך להרגיש רע עם הצורך הזה, כל כך הרבה שיפוטיות עוטפת אותנו שממש קשה לפעמים להישאר נאמנה לעצמך ולעשות מה שפאקינג בא לך. 

כשאני הולכת עם בתי בת ה-18 לתא מדידה בחנות בגדים היא אוטמת את הוילון עם אקדח סיכות ואני עושה טובה אם סוגרת מעט. זה כבר נוהל קבוע שהיא צוחקת עליי שאני נודיסטית ואני בולעת את התגובה שבא לי להגיב שאם היא רק הייתה יודעת כמה זונה אימא שלה היא הייתה מבינה שחזה חשוף בתא הלבשה זה פוריטניות. אבל אני לא אומרת,  רק צוחקת חזרה. 

אקסהביציוניזם מוגדר ב-DSM כהפרעה נפשית. כמעט נעלבתי, אבל אז נזכרתי שכל מה שאני צריכה זה להוסיף B קטנה והמחלה הופכת לגאווה. 

הייתה מתה להוסיף פה תמונה שלי, חשופה. 

בחיי - חלום. 

אבל אדוני לא מרשה ואני זונה טובה רק שלו, אז אין תמונה. 

סעמק 😕

//Willingly under his eye//

הוא לא התנפל עליי בשליטה. לא דרש, לא התנה, גם לא בסתר ולא במניפולציות של מתחת לפני השטח. 

הייתה לנו התחלה מאתגרת, אבל כזאת שאפשרה לו להציג בתצוגת תכלית מפוארת את סכום חלקיו: סבלן, רגיש, עוטף, מכיל, חכם, עקשן, בלתי מתפשר, בטוח בעצמו, לא מתבלבל, יוזם.

אני אישה חכמה ומהר מאוד קלטתי מי עומד מולי. ביום שדיבר מדם ליבו בכנות שורפת: "בחירה מאוחרת תשמח אותי אבל אני לא יודע אם אצליח להיות פה אחריה" הגוף שלי הגיב מיד והדלת הנכונה נפתחה בעוד שאחרת נסגרה. עוד בקושי הכרנו אבל המחשבה על לאבד אותו כאבה לי פיזית. 

לאט לאט הוא טווה את קוריו עליי. בצורה שקופה, ישירה, הדרישות היו חותכות והגמישות הייתה נעימה. 

בהדרגה ובחכמה, בהקשבה ובכבוד הוא מאלף אותי אליו, משייך עוד חלק ממני, חוכר לדורות עוד חלקות בנפשי, בגופי. 

לא קל לשחרר. בטח לא לאישה שהיא חולת שליטה בכל תחום בחייה. ברור לי שלשם כך התכנסנו והרצון לתת לו עוד ועוד ממני חזק וגרעיני אפילו יותר מהרצון שלי לשלוט. 

גם אם לא תמיד אני מראה לו, הנפש והגוף שלי עמוסים בהתנגדויות, כאלה שהוא מצליח לפרק בעקביות ובביטחון. אני אוהבת שהוא לא נבהל כשאני מתנגדת, שהוא לא מתמלא באגו של שולט שצריך את זה כאן ועכשיו כי הוא אמר (למעט כשהוא כן, וזה הכי מחרמן שיש 🤤). אני אוהבת שהוא מלא בביטחון, בשקט, ביציבות - אל מול הבליל שאני, יודע לאסוף, להרגיע, לאפס, לא מתרגש מההגזמות שלי, מההיסחפות, מהרכבת 200 קמ"ש שאני.

כזה. תרגעי וסתמי ת'פה. 

אני אוהבת שהוא אוסף את כל התאים שלי אליו, פיזית ורגשית, מנשק אותם ומצליף בהם באותה עצמה. אני אוהבת אותו. 

היום, ארבעה חודשים שהוא, כבר אין לי מגננות. מסרתי את עצמי מרצון ובאופן מוחלט. חתמתי ויתור על כל התנגדות ועל כל ניסיון להחזיק משהו בעצמי.

אוהבת ומתענגת על כל פעם שהוא דורש ממני, שהוא מבקש ממני שאעשה בשבילו, מתחרמנת מלרצות ולספק אותו, נרקומנית לאינטראקציה איתו. מתפנקת על הדרך ההדרגתית והמגרה שבה לאט לאט הוא משתלט על עוד חלקות בחיי, פותח עוד דלת, שובר עוד מחסום. מתמזג לי עם הדם וזורם בעורקיי. 

הוא נכנס לחיי בתקופה הכי סוערת שלי ולאט לאט יוצק בי שקט, מרגיע את הגלים, מאפס אותי אליו. הוא הופך את העולם שלי להיות מקום שנעים לי יותר לחיות בו ועושה אותי מאושרת. ומסופקת. 

ופאקינג זונת צמרת מטונפת, רעבה לזין שלו ומרטיבה מללקק לו את כפות הרגליים. 

תודה אהובי, שנכנסת אליי בסערה ונתת בי שקט ❤️