לְךָ תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

החום שלו. המבט שלה. התחושה של להיות שם, יחד, נעטפים באותו רגע.
הוא ישב, שולט בנוכחותו, משרה ביטחון, נותן לי מקום להיכנע, להרגיש, לחוות. היא הייתה שם גם – עיניים יפות וסקרניות, לשון רכה שמלטפת, גופה נע איתי בהרמוניה מושלמת. ואני? אני ביניהם, נמשכת אליו, מסוקרנת ממנה, נסחפת עמוק יותר אל תוך החוויה.
הוא הניח עליי יד, אחז בי, קבע את הקצב, השאיר אותי בדיוק איפה שהוא רצה. הבטתי בו מלמטה, נכנעת למבטו החודר, יודעת שהוא נהנה מכל רגע. התמסרתי לזה. התמסרתי לו. והוא? הוא רק חייך, מרוצה, שולט בכל תנועה, בכל נשימה.
ירדנו לו יחד. הרגשתי אותה קרובה אליי, חמה. טעמתי אותה, חלקתי איתה את אותו האוויר, את אותה התשוקה. לא היה צורך במילים – רק בתחושה הטהורה של הגוף, הלהט, ההתמסרות לרצון שלו. הוא ישב שם, נהנה מהמראה, לוקח בעלות על כל רגע. ידיו לפתו אותי, כיוונו, העמיקו את התחושה, ואז… חזק יותר. עמוק יותר. יותר שלו.
ואז הוא לחש לי, בטון שקט אך סמכותי: “נשקי אותה.”
עצרתי לרגע, המבט שלי פגש את שלה. חום. מתח. ציפייה. ואז פשוט עשיתי את זה – בלי היסוס.
השפתיים שלנו נפגשו, רכות, חמות, מתמסרות לרגע. הרגשתי אותו צופה, נהנה, נושם איתנו את אותה האווירה החושנית שנוצרה. הגוף שלי בער, התשוקה גאתה, הכול הפך ללהבה אחת משותפת, מסחררת.
זה היה עוצמתי. זה היה המקום שלי – שם, איתו, בשבילנו❤️

החיים שלי תמיד היו מסלול של התמודדות. למדתי להיות חזקה, להסתדר לבד, למצוא פתרונות לכל מצב. תמיד הייתי שם בשביל אחרים, תמיד לקחתי אחריות, תמיד דאגתי שהכול ימשיך לנוע קדימה. אבל איפשהו, עמוק בפנים, תמיד היה משהו שחסר מקום שבו אוכל פשוט לנשום, להיות אני, לסמוך בלי לחשוב פעמיים.

ואז הוא הגיע. לא בסערה, לא בדרמטיות, אלא פשוט… נכנס לחיים שלי. לאט, בטבעיות, בלי מאמץ. וככל שהזמן עובר, אני מבינה כמה המקום שלו משמעותי עבורי. הוא לא רק מישהו שאני מבלה איתו, הוא לא רק נוכחות חולפת הוא חלק ממשי מהחיים שלי. יש בו משהו שמשרה ביטחון, שמאפשר לי לעצור לרגע, לדעת שאני לא לבד. אני לא צריכה לשאת הכול על הכתפיים שלי, לא צריכה להעמיד פנים שהכול בשליטה כי איתו, אני באמת מרגישה שיש מישהו שלוקח חלק אמיתי במסע שלי.

יש בו שקט שאני לומדת ממנו, יציבות שאני מרגישה דרכה שאפשר פשוט… להיות. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, לשחרר לידיו את כל מה שאני מחזיקה בפנים. אני לא צריכה להסביר לו את הפחדים שלי הוא פשוט מבין אותם. הוא לא צריך להבטיח לי שהכול בסדר הנוכחות שלו עצמה כבר עושה את זה.

הוא יודע לכוון אותי, להראות לי איך להניח את האגו בצד כשצריך, איך לשחרר שליטה מבלי להרגיש שאני מאבדת משהו. הוא מלמד אותי לא להיות קשה עם עצמי, לזהות את הרגעים שבהם אפשר פשוט לנשום ולתת לדברים לקרות. הוא מראה לי דרך אחרת להסתכל על דברים, נותן לי עצות שמובילות אותי בכיוון הנכון.

לפעמים זה חיבוק, מילה במקום, ולפעמים זו פשוט הידיעה שהוא שם. וזה מספיק כדי שאוכל להרגיש שלמה 

תודה לך על הכל❤️

החדר אפוף בריח של תשוקה גולמית, עוצמתית, כזו שלא ניתן להימלט ממנה. נרות מפזזים על הקירות, מטילים צללים ארוכים, רכים, כמעט מפתים, אבל אני לא צריכה את האווירה כדי להרגיש איך כל תא בגופי בוער. אני עומדת שם, שקטה, נושכת שפתיים, מרגישה את הדופק שלי בין הרגליים.

הוא שם. עוצמתי. בלתי ניתן לערעור.

השליטה שלו אבסולוטית, נוטפת מכל תנועה, מכל פקודה לא מילולית שגופו מכתיב. הוא מחזיק בה, מאלף אותה, מותח את גבולותיה עד שהיא מתפוררת תחתיו, מתמסרת ללא תנאי. אני מזהה את הרעד שעובר בה כשהוא שובר אותה, את הצמרמורת שרצה לאורך עמוד השדרה שלה כשהוא לוחש לה משהו באוזן, ואז משאיר חותם נוסף של שליטה עמוקה על עורה.

אני בולעת את הרוק, רגליי נחלשות. אני רוצה להיות שם במקומה, רוצה להרגיש אותו מרסק אותי באותה הדרך שבה הוא עושה זאת לה. אבל לא עכשיו. עכשיו אני רק הצופה. ואני שונאת כמה שזה מגרה אותי.

הוא לא צריך לומר מילה.

המבט שלו נשלח אליי.

עיניו ננעצות בי, מזהות אותי בדיוק כפי שאני—רעבה, נואשת, רטובה כל כך. אני כמעט שומעת את המחשבות שלו, כמעט מרגישה את האחיזה שלו על גרוני עוד לפני שהוא נוגע בי.

“תתקרבי,” הוא מורה, והגוף שלי נענה לפני שהמוח שלי מספיק לעבד את הפקודה.

ברגע אחד אני שלו.

הוא מושך אותי אליו בגסות, ידו נכרכת סביב צווארי, מספיק חזק כדי להבהיר מי בעל הכוח כאן. אני שומעת את צליל הנשימה שלי מואץ כשהוא מרים אותי קצת, מכריח אותי להרגיש קטנה, נשלטת, בדיוק כמו שאני אמורה להיות.

“על ארבע.”

אני מצייתת.

אני חשה את החום שלו מאחוריי, את הידיים החזקות שלו מפשקות אותי, חושפות אותי לחלוטין בפניו. האוויר הקר פוגש בעורי החשוף לשבריר שנייה לפני שהוא חודר לתוכי, עמוק, חד, בעלות שאין עליה עוררין. גופי מתכווץ סביבו, עונג מתפרץ בי כמו גלים מטורפים של חום ועקצוצים.

אבל הוא לא מסתפק בי בלבד.

הוא אוחז בשערי, מושך אותי מעט לאחור, ואז מסובב אותי כך שאפגוש במבטה. היא שם, שפתיה נפוחות, עיניה מצועפות. ההבעה שלה אומרת לי הכול—היא רועדת מהשליטה שלו, ואני עומדת להפוך לחלק מהמשחק.

“תראי לי איך את לוקחת שליטה,” הוא לוחש, והידיים שלי נשלחות אליה כמעט בלי שליטה.

אני מלטפת אותה, חוקרת, דורשת, מובילה אותה במסלול שהוא עצמו התווה לי. היא נאנחת תחת מגעי, ואני מרגישה איך הכוח זורם לתוכי, איך ההתרגשות שלי מתערבבת בשליטתו המוחלטת.

אבל הוא לא עוצר שם.

הוא נע בינינו, מפעיל אותנו כמו בובות שנשמעות לפקודותיו. אני מרגישה אותו מחליף מקצבים, מסמן לנו איך לנוע, איך להיכנע, איך לזעוק את שמו כשהוא מכריח אותנו לטבוע בעונג המוחלט.

אני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. אני רק יודעת שאני חלק מהתשוקה שלו, מהשליטה שלו, מהיקום שבו הוא המלך הבלתי מעורער.

אני הכנועה, אני הצופה, אני השולטת – וברגע הזה, אני כל כולי שלו🫦❤️

יש רגעים שבהם השקט מדבר חזק יותר מכל קול. רגעים שבהם הגוף זוכר עוד לפני שהתודעה משיגה אותו, והמבט חודר עמוק יותר מכל הצהרה. אלו הרגעים שבהם אין צורך במילים—כי הכול כבר נאמר דרך הכוונה, דרך הנשימה, דרך המגע שלא רק נוגע בעור, אלא מחלחל פנימה, היישר אל הלב.

להתמסר זה לא לוותר. זו האומץ לשחרר, לתת למישהו אחר להוביל, לדעת שאין צורך לשלוט כדי להיות חזקה. בין אחיזה לשחרור, בין הרצון למסירה—נמצא המקום שבו אני פשוט סומכת. מרפה. נופלת לידיים חזקות שמחזיקות אותי, לא רק כדי לאחוז בי, אלא כדי לתת לי להיות. לאבד שליטה, ובו זמנית, להרגיש הכי בטוחה בעולם.

הוא הוביל אותי. יד ביד, צעד אחרי צעד, נתן לי את המרחב להרגיש, להתמודד, לגלות את עצמי דרך הדרך שאנחנו עוברים יחד. הוא לא עזב אותי—גם כשקשה, גם כשהלב רועד בין פחד לרצון, בין היסוס ללהט. אבל בסוף, אני מתמסרת. כי אני בוחרת בכך. כי אני יודעת שהוא שם.

וכשכבר לא נותרו מילים, כשהעולם התכנס רק לרחשי נשימה ולפעימות לב מואצות—היה החיבוק. החיבוק שתמיד מחכה בקצה הדרך, שתמיד מזכיר שהזמן יכול לעצור לרגע. שאין צורך להגדיר, שאין צורך להסביר. יש פשוט להיות.

ובתוך כל זה, אני יודעת. אני יודעת שהדרך הזו היא שלנו. אני יודעת שהוא מאמין בי, שהוא רואה אותי באמת. אני יודעת שהמסע הזה, עם כל העליות והנפילות, הוא הדבר הכי נכון עבורי. כי בסופו של דבר, אני בוחרת להתמסר לו. להאמין בו. לתת לו להוביל אותי. לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה.

וכשאני שם, ברגעים שבהם הלב מדבר יותר מכל דבר אחר, אני יודעת. אני יודעת שאני שלו, שהוא שלי. שאני יכולה להניח את עצמי בידיו ולהרגיש בטוחה, נאהבת, שמורה. שאני יכולה לסמוך, להרפות, ולדעת שתמיד תהיה שם היד שתאסוף אותי מחדש.

אין צורך להגדיר, אין צורך לומר. לפעמים, הדבר האמיתי ביותר הוא פשוט להיות.

אני מתמסרת לך. סומכת. יודעת. הדרך שלנו נועדה לנו, ואני בוחרת בה שוב ושוב. בך. בנו.

ואני כאן. אני שלך. אני רואה אותך, מרגישה אותך, יודעת.

תודה ❤️

בין השורות שלא נאמרות,

אני ממשיכה להיכתב מחדש.

לא בעיפרון, לא בדיו—

הלב שלי מכתיב את הקצב,

מצייר רגעים שלא זקוקים למילים,

משאיר סימנים שאינם נמחקים.

אני לא הולכת לבד,

אני סומכת על היד שמכוונת,

על הדרך שנפרשת לפניי,

על הקול שמוביל ומראה לי את הכיוון.

בביטחון, בהקשבה,

בידיעה שאני בדיוק במקום הנכון.

אני כותבת גם כשהדף שותק,

כשהמילים נשארות בתוכי

ומדברות בשפה שרק מי שמקשיב באמת יכול לשמוע.

לפעמים, הסיפור כבר קיים,

הוא פשוט מחכה לרגע שבו הלב ילמד להקשיב לו יחד.

כי יש דברים שנכתבים מבפנים,

בלי צורך בהסבר, בלי פחד,

רק מתוך הידיעה שהם חלק ממני❤️

שינוי הוא לא רגע אחד – הוא רצף של תחושות, של מחשבות שמתנגשות, של ימים שבהם הכול מרגיש ברור ואז רגעים שבהם שום דבר לא חד מספיק. אני לא בהתחלה, אני לא בסוף, אני עמוק בתוך זה, חיה את זה, נושמת את זה.

אנשים מבחינים בשינוי שבי. הם עוצרים, מחמיאים, אומרים שמשהו בי השתנה, שאני נראית אחרת, שמשהו בי קורן. אך למרות כל המילים החמות, למרות כל המבטים הרואים בי התחדשות, עמוק בפנים אני עדיין אותה ילדה. אותה ילדה שלא תמיד זכתה להערכה, שנתנה ללא תנאי, שאהבה מכל ליבה אך לא תמיד קיבלה בחזרה. ילדה שהעניקה את עצמה לעולם, אך מעולם לא הייתה בטוחה שמגיע לה לקבל. אני שומעת את המחמאות, מקבלת את ההכרה, ובכל זאת, יש בי חלק שמתקשה להאמין, שמתקשה להפנים שמגיע לי להיות נראית, להרגיש ראויה.

אני לא פוחדת משינוי – אני חלק ממנו. הוא לא משהו שקורה לי, הוא משהו שאני בוחרת. אני חווה אותו בכל מחשבה, בכל החלטה, בכל רגע שבו אני מזכירה לעצמי שאני כאן, שאני ממשיכה, שאני לא נותנת למה שהיה להגדיר את מה שיהיה.

ועדיין, יש רגעים שבהם הספק מתגנב, בהם הביטחון מתערער, בהם חלק קטן בתוכי תוהה אם כל זה אמיתי. אבל אני כבר לא נותנת לחששות להכתיב לי את הדרך. אני לומדת בכל יום מחדש, לומדת להכיר את עצמי באמת, לקבל את מי שאני בלי הסברים ובלי התנצלויות.

החיים שלי משתנים, ואני משתנה איתם. זה לא תמיד קל, זה לא תמיד ברור, אבל בפעם הראשונה אני מרגישה שאני צועדת בדרך שהיא שלי. אני לא יודעת בדיוק מה מחכה לי בהמשך, אבל אני יודעת שאני מוכנה. אני חזקה, אני שלמה, ואני בטוחה שהטוב עוד לפניי.

הוא אילף אותי בסבלנות, לא בכוח – במבט, במגע, במשפטים שחדרו לי לנשמה. כל צעד לקראת השייכות היה מדוד, כל מבחן שלו גרם לי לרצות להוכיח שאני ראויה. עכשיו הקולר עליי, ואני יודעת שזה לא רק סמל – זה אני, שלו ❤️

מערכת יחסים שהיא הרבה יותר מקשר רגיל – היא מרחב של עומק, רגש ושייכות שנשזרים יחד, בקצב פעימות הלב. אמון שנבנה לאט, צעד אחר צעד, חיבור שמתקיים לא רק במילים, אלא בשתיקות שמבינות, במבטים שחודרים פנימה, בנשימה אחידה שמספרת סיפור שלם בלי קול. זו דרך שבה גבולות אינם חומות שמפרידות, אלא גשרים שמחברים, שבה ההתמסרות אינה ויתור – אלא בחירה מודעת בעוצמה שיש במי שאני ובמה שאנחנו יוצרים יחד.

השביל הזה אינו תמיד קל, אבל הוא אמיתי. הוא דורש פתיחות, אומץ להרגיש ולבטא, ונכונות לתת מקום אמיתי למה שנרקם בינינו. שחרור מעולם לא היה עבורי פשוט. התרגלתי לאחוז חזק, לנתח כל פרט, לשלוט. אבל כאן, אני לומדת להרפות – לא מתוך חשש לאבד, אלא מתוך ביטחון מלא שאני מוחזקת. לא כי אני חייבת, אלא כי אני רוצה. כי אני בוטחת.

במקום הזה אני גדלה, משתנה, מתחזקת. לא רק בתוכי, אלא בתוך ה”אנחנו” שנרקם ונבנה בכל רגע מחדש. שותפות שהיא חופשית אך יציבה, עמוקה אך קלילה, שמובילה אותנו קדימה בטבעיות, בלי מאבקים מיותרים, בלי משחקים. רק אהבה חשופה, ברורה, מלאה בהבנה, בכבוד, ברוך ובעוצמה. אני לומדת לתת מקום, להרגיש בטוחה, לדעת שמה שאנחנו יוצרים יחד צומח בקצב הנכון לו, מדויק ושלם.

ובכל נשימה, בכל מבט, בכל מגע – אני יודעת.

אני אוהבת. בכל ליבי❤️ 

הגעגוע בעולם החדש שלי הוא לא סתם געגוע. זו לא רק כמיהה למגע, אלא רצון להיות שוב עטופה בנוכחות שלו, להרגיש את החום שלו עוטף אותי, ממלא אותי בשקט ושלמות שמרגיעים כל חלק בי.

זה געגוע שמרגיש כמעט כמו רעב – צורך שמתחיל עמוק בפנים, מחלחל לכל תא בגוף, דורש להרגיש אותו שוב.

כשאני מתגעגעת, זה לא רק אליו. זו הכמיהה לתחושה שהוא מעניק לי, לאנרגיה שסוחפת אותי כשהוא קרוב. אני חושבת על היד שלו אוחזת בשלי – לא רק כמגע של שליטה, אלא של חיבור, של קרבה, של ההבנה שאני שלו. אני רוצה להרגיש את הזרועות שלו עוטפות אותי בחיבוק חזק, כזה שמחזיק אותי בדיוק כמו שאני צריכה. להרגיש את השפתיים שלו על שלי, את הדרך שבה הנשיקה שלו מרגיעה אותי ומציתה בי להבה בו זמנית. אני אוהבת את המגע שלו, את הרוך שבו הוא עוטף אותי, את הכוח שבו הוא מוביל אותי, את התחושה שהזמן עוצר כשהוא קרוב.

כל מילה, כל נגיעה, כל צל של חיוך שלו גורמים לי להרגיש בדיוק את מי שאני אמורה להיות. אני מתמסרת לנוכחות שלו, לתחושה שהוא כאן, לידיעה שהכול פשוט נכון כשהוא איתי.

זה געגוע רך, נעים, כזה שלא מכאיב – אלא מזכיר לי כמה אני אוהבת להיות לידו, כמה הלב שלי מחפש אותו תמיד.

ואולי, דווקא הגעגוע הזה הוא ההוכחה לכמה עמוק הקשר הזה נטוע בתוכי, כמה הוא חלק ממני. ❤️

הקשיחות והרכות שלך בו זמנית היא זו שממיסה אותי, היא זו שמחייה לי את מה שמת אצלי מזמן .
לא חשבתי שאוכל לתת למוח להתנתק ושאתחיל להתמסר לאט לאט.
הפחד מהתחושת הכאב הראשונה שהרתיעה אותי, מהלא נודע שמצפה לי, המחשבות והפחד שרצים לי בראש תוך כדי האם את לא תיהיי מספיק טובה בשבילו ..
לא חשבתי שאוכל להרגיש אי פעם את התחושת החופש שמלווה בעונג רצוף לאחר כאב מענג.
התחושה שבה הוא מצליף בי ושניה לפני אומר לי אל תדאגי אני פה .
הקשיחות והרכות שלך היא זו שממיסה את ליבי.
ואני, אני רוצה עוד, רוצה הכל אבל יודעת שזה לא הזמן ולא המקום .
אם היית נכנס לראשי היית מבין שאני כולי שלך, כולי מוכנה לך פוחדת קצת אבל שלך בליבי .
המבט שלך שמשאיר את פי פתוח ומעיף לי את המוח למקומות רחוקים ומענגים .
אבל מה לעשות עם הפחד? עם הפחד לאבד את מה שעושה לנו טוב? כי ככה זה היה עד היום, תמיד איבדתי.
המגע האלוהי שלך הליטוף החיבוק הנשיקות הכל בייבי , נכנסת לי ללב כמו רוח סערה , גרמת לעולם שלי להיות טוב יותר, יפה יותר, מענג ומאושר יותר.
אני מאושרת ברגעים שאני איתך, מרגישה שלווה שאני מניחה את ראשי על כתפיך מרגישה אושר ענוג שאתה מחזיק בידי ומרגישה אהבה אינסופית שאתה מנשק ומחבק אותי חזק.
אני יודעת דבר אחד שאני מוכנה לך ,מוכנה להכל איתך.

אני שלך ורק שלך.

אוהבת אותך בייבי❤️