אני ממש מכחיש את זה אבל אולי המלחמה הזאת שברה גם אותי.
ליפני ה7/10 אני הצלחתי להיות גבר מאוד נורמטיבי, אפילו שגם אז אני תמיד הייתי נשלט. זה לקח לי זמן, הרבה זמן, כמאת כל השירות הסדיר. אבל גילתי כוחות חדשים, גילתי שאני יכול להוביל זוגיות אם בנות, שאני אפילו טוב בזה, שאני יכול להרגיעה אותן, לשמח אותן, להיות המקום הבטוח שלהן...
אבל זה התחיל להתפרק לי לקראת סוף השירות, אני חושב שבאמת הייתי עייף. יותר מדי פעיליות, יותר מידי כדורים מעל הראש, אחריות, נעלי קרב, לילות בלי שינה, חברים פצועים וגם פציעות משלי. (כמו כולם) אבל ראיתי את זה משפיעה על המיניות שלי אם נשים. אני כבר לא רציתי להוביל, רק רציתי שמישהי תוהב אותי מספיק כדי שאני אוכל להרגע בידיים שלה.
ואז הגיעה ה7, יום אחד ליפני השחרור. כמובן זה היה יום קשה, ארוך, כועב אבל מעל הכל מתסכל. היחידה שלי לא קפצה מיד לדרום, לא יכולנו, תפסנו גזרה מסוכנת .
במקום לקפוץ פשוט הכנו את הציוד לחימה שוב ושוב, הסתכלנו על חדשות, ספרנו חברים וחברות שנעלמו (סליחה אני בטוח שגם אתם). אבל בסוף היום דברתי אם חבר מהצוות והסכמנו על משהוא אחד "צריך לחייך" חיוך וצחוקים הם הדברים היחידים שישמורו עלנו. זה לא היה הזמן להקל, לכאוב או להרגיש. ובאמת לא הפסקתי לחייך מאז, היינו בג'נין, טולכרם, ח'אן יונס, רפיח. השתחררנו, מצאתי עבודה אז שוב מילואים באיוש, אז סיפוח ללבנון, חזרה לאיוש וחזרה ללבנון ולא הפסקתי לחייך.
אבל אני כבר לא יכול, אני לא יכול לחייך, עברה שנה וחצי מאז שנגמרו לי הכוחות ואני לא יכול להיות מפקד או לוחם, לא יכול להיות אחראי על אחרים ואני לא רוצה להיות בסכנה יותר.
אני רוצה להיות בטוח, אני רוצה מישהי שאני יכול לבכות לה בידיים, אני רוצה מישהו שיהיה אחראי אלי וישלוט בי, אני לא רוצה לחשוב יותר, משהו/י שאיתה אני יכול לחבות את המוח ולהיות שלה... רק שלה.
סליחה, אני לא חוויתי מהשהוא מיוחד שאף אחד לא חווה. אין לי פוסט טראומה ואין לי סיפורי גבורה חחח אולי אין לי על מה להתלונן. פשוט מרגיש לי משהוא תפוס מה שהוא שאני לא יכול לשחרר לבד, ואני צריך עזרה ממשהוא שיעזור לי.
אם קראתם עד לפה אני מאוד מאריך, תודה באמת🙏
❤️ Merci de tout mon cœur