|
|
|
"איך אפשר לשמור על דיסקרטיות
במקום לא דיסקרטי?"
-----------
זה מזכיר לי תמונה מצחיקה,
של נערה כל כך נבוכה,
שמרימה את שמלתה מעלה מעלה,
כדי שלא יראו את פניה הנבוכות,
אבל בפעולה זו
מגלה את כל מערומיה.
--------------
או, הילד המתוק שמחביא פניו מאחרי כפות ידיו ויושב בשקט...
כי כך לא רואים אותו.
-------------
אז,
"...לא יודעים כלום,
אבל רואים הכל."
דממה.
מאחרי
כל תמונה שצילמתי
לחצה העין"קליק" על הנשמה.
מאחרי
כל שיר שכתבתי,
עמדה גאה האהבה.
מאחרי
כל מילה שאמרתי,
עמדה הכנות והכוונה.
וכשאהבתי,
זה רק בגלל,
שהלב
שלי,
קלט את הנשמה,
שלך.
במקום אחר
בזמנים אחרים
בתמימות האמונה,
רווה הלב בך,
באהבה.
אהבתי,
והיתי איתך
והייתי קצת אחרת,
באותם מקומות ברואי אל,
ובביתי הקטן,הצנוע.
מה השתנה בי היום,
אינני יודעת.
אולי נפקחו בי
עיני האישה הבוגרת
ובו ברגע,
עצמה את עיניה,
ואולי נרדמה,
הילדה המאמינה שהייתי.
פעם הייתי כמו ספר פתוח בפניך.
פתחתי בפניך את הלב
סיפרתי לך על הכאב,
הפחדים,
השמחות
הסודות הכמוסים שלי,
ה"שטויות"שאהבתי לעשות,
והאושר שלי.
נסגרתי.
כשהפסקת לקרוא.
עכשיו
הסימניה
כל ערב מונחת
במקום שאני מסיימת לקרוא.
לפעמים אני נכנסת הנה,
כדי לקרוא אותי
הגעגוע
מרים ראשו
ומציץ אל תוך הנשמה,
מרפרף בין חדרי הלב המלאים
החסרים בך כל כך.
תופסת את עצמי
מצפה לשיחה שלא הגיעה,
ליום ההולדת שחלף.
שיחה שלא תגיע לעולם.
מתגעגעת.
כל כך הרבה שנים נמלאתי בך.
עוד שנים לפני,
שאחסר בך.
היא לא התקשרה.
בטח.
היא עסוקה.
אז אני
במקומה,
שחזרתי שיחה.
יש לה הזדמנות מחר.
אני מפנה את הקו.
תקופה קשה במיוחד.
מכה אחר מכה.
אומרים,
שאחרי השפל באה הגאות.
אומרים.
אני מחכה.
אלוהים כמה אני מתגעגעת אלייך
ככ חסר לי החיבוק,
ככ חסר לי הקול שלך
אין לי אותך להתקשר
עוד לא הספקתי...
עוד לא אמרתי הכל...
יש לי עוד כל כך הרבה דברים לשאול, להתייעץ...
לעד יהיה יולי,
החודש שלקח אותך
בראשיתו.
תחילתו, יומך האחרון
ושם, בשורשייך
הקלת על האלוהים,
לקחת נישמתך.
היתה לנו שיחה
די ארוכה, כמה ימים לפני.
אנחנו מדברות הרבה, כך שזו לא חכמה.
אין נושא שלא הזכרנו בשיחה זו,
על תקופת חיינו המשותפת.
על חוויות,
תובנות.
איחולים.
געגוע.
אבל כך אנחנו הרי תמיד.
ואז הלכת.
חסרה לי כל כך שיחת הטלפון היומית, המחבקת, המתעניינת, המכוינה, העוטפת.
אוהבת אותך כל כך
וכל כך מתגעגעת.
