צורב

זה כואב לי.אני פגוע. כל כך. זועם. מאוכזב. כל המילים הקשות.
כועס שעזבת, אחרי כל המילים היפות ואחרי כל מה שנתתי. אחרי כל מה שנתת.
אחרי הדמעות והשבר, פשוט יש בי עוד דמעות.
אני רוצה לקחת אותך בידיים ולצעוק, תפתחי את העיניים שלך, אני כאן, יותר מתמיד.
תילחמי עלי.
אבל אינך רוצה.
המקום הזה נסתם אצלך כנראה.

אני מאוכזב ממך כל כך הרבה, את היחידה שהצלחת לגעת בי ככה, את שרצית לדעת מה יש בי בפנים. את שנתת לי לכאוב כל כך הרבה, בשבילך, בשביל מה שיש כאן.
כשראית את הקרקעית.
בחרת ללכת.

נכון זה לא מראה יפה, אבל היית צריכה להבין את זה עוד אז.
ביום הראשון שנגעת בנפשי.
יש בי משהו מסריח.
אבל יש בי כל כך הרבה אהבה. לפעמים רק חיבוק אחד ממך ממיס כל כך הרבה.
ואת
פשוט בחרת שלא לגעת.
עקרונות על גבי עקרונות.
ואני רק חיכיתי שתיקחי.
וגם כשצרחתי, בחרת לעמוד נוקשה מהצד. להסתכל.

מה נותר לי?
משתדל להוציא את הכאב שלי בדמעות, משתדל לא לתת לכעס ולאכזבה להפוך לשנאה.
לכבד ולאהוב אותך על כל מה שהיית בשבילי, ועל כל מה שאת עדיין.
דעי לך שזה קשה.

פגוע לי בפנים ברמות אדירות.
ובעיקר מאוכזב.
סוחט את הדמעות ממני כמו סמרטוט רצפה.

מנסה לחשוב על היום שיבוא, על ההצלחה שלי. וכל כך כואב לי לדעת שזה יהיה בלעדיך.בלי שתעמדי מאחורי ותהיי מרוצה. כל כך כואב לי לדעת שאת זו שהרמת ממני ידיים, כי אני לא הרמתי ידיים מעצמי. כואב לי לדעת שאת האושר שלי את לא תהיי שם לקחת.

אני כל כך מתאפק שלא לשנוא אותך עכשיו. שלא לתת לזה להשתלט על כל מה שיפה.
איך ממשיכים הלאה. אני לא יודע. רק יודע שאני חייב בשבילי.
להוכיח לעצמי שלא כשלתי. שלא הייתי אפס. כמו שאת חושבת שאני.
וביום שאצליח, אני מקווה שאני עדיין לא אשנא אותך.

אני מתגעגע למגע ידיך, לחיבוק, שכמו תמיד לא בא, הלבד כואב לי מאי פעם. אבל הפעם מלווה בתחושת הקלה. יודע שאין למה לצפות ממך, ששוב לא אצפה כך לעולם מאף אחת. מבחירה - שלא להיות כלבלב כזה אף פעם.

פעם הייתי אומר, עדיף לא לאהוב כך לעולם. עכשיו אני יודע, שזה מיותר להגיד את זה. אבל זה כל כך כואב. אלוהים. כל כך כואב.
הרמת את הידיים משנינו, יקרה שלי, זה לא הפעם הראשונה שאני מרגיש ככה בחיי שמרימים ממני ידיים כשלא נעים לראות אותי, כשאופסים הכוחות.
אבל כל פעם זה כואב מחדש, ובעוצמות חדשות.
ולא יכול להתעלם מהכעס שלי שלא נלחמת עלי. שלא צרחת. שפשוט אמרת לי: די. לך.
שלא נתת לי הזדמנות לאהוב אותך שוב. כמו שאני יודע.
אני כואב את זה שהכאבים שלי סימאו את עינייך, סימאו את חושייך, את שהיית עבורי נושאת הלפיד. האור שם בקצה המנהרה. אולי לא הייתי לך מספיק.
אבל את היית בעיני האחת.
היחידה שהצליחה להאיר לי איזו שהיא דרך.
רק שהלפיד שלך התחיל להתעמם, אולי זה משב הרוחות. או החול שנזרה בעיני, אולי הכאב שלי מבפנים סימא אותי.
צורח למה לא לקחת אותי ביד? להראות לי שאני יכול? שאני יודע שאני יכול, שגם אם קשה, נעבור את זה ביחד???? למה נתת לי לצאת מהמנהרה הזו?
אולי איבדת את הריגוש. אולי הייתי משא כבד בעינייך.
הדבר הזה שהיה בתחילת המסע איתך. אצלי עוד קיים, רק חיכיתי שתעוררי אותו, בשביל שנינו, כמו שהיית עושה. אבל את, המשכת ללכת. ואני אבדתי בשבילי אבק, שהעלית מאחוריך - חולות התקווה שלי. שתעצרי, איתי , למנוחה קלה. לילה של שנינו. תחושת הקלה שמלווה את השהיה איתך. ואת בחרת ללכת. אי שם אבדת מאחורי הענן.

זה גורם לי לתהות, האם בתוך כל העסק הזה, אני זה שהייתי חזק. זה שנשאתי איזה שהוא לפיד בתוך נשמתי. נותן לך כוח ומרווח נשימה, בריצה שלך קדימה. תמיד איתך. אם אני זה שהיה לי את הכוח, לתת לך להמשיך לצעוד. עכשיו שאני מועד, מדשדש מאחור.
במקום לתת לי יד, בחרת ללכת.
ואל תגידי לי שאינני רואה טוב, כי אני רואה היטב. יותר מידי היטב, שזה כואב בעיניים.

מתוך ענני התקווה שלי, למה לא באת? האם לא שמעת את קולי, קורא בשמך? מתחנן על בירכיי?
בנפש שלי? מתחנן וצורח. צווח עד אובדן הקול.
פעם אהבת אותי, על מי שאני. הייתי מעדיף שתודי באמת הפנימית שלך. זה נגמר לך.
הייתי מעדיף שתודי באמת, אין בך תשוקה אלי.
הייתי מעדיף לדעת, שההליכה שלך, פשוט באה ממקום אחר מאכזבה.
כי האכזבה שלך, מאכזבת אותי יותר מהכל.
רוצה שתעצרי תסתכלי עלי, חיזרי אחורה, והושיטי לי יד.
אבל יודע, שנפשך לא תתן לך לעולם, אז העדפתי לראות אותך באמת שלך, נעלמת אחרי ענן אבק.
לא לשגות עוד בתקווה שתבואי. פשוט לדעת שתלכי. כי תקוות שווא כואבות מידי.

ואני מנסה לא לצרוח, לא לתת לך לשמוע את איוושות הכאב.
לא לתת לך לראות את הכעס.
לא להניח לך לחוש באכזבה שהותרת בי.
עוד מנסה כמו טמבל, להקל על כאבך.
מאמין לך שאת אומרת שהוא שם. ואני אוהב אותך הרי, לא פחות מפעם.
אז כמו תמיד, עולם כמנהגו נוהג, אני שותק. טובע בדמעות שלי. טובע בתחושות שלי. שלא תידעי עוד את הכאב שלי, כי יודע שבחרת ללכת.
יודע שויתרת עלי.

אני יודע שבחוזק שלי אוכיח לך שטעית.
אני יודע שזה יכאב לך יותר.
גם לי.

אני יודע שאהיה חזק. כמו שתמיד הייתי בשביל שנינו. יודע שאהיה חזק, לשאת את עצמי בכפי, על רגלי, בראש מורם. יודע.
יודע שלעולם לא אהיה עוד כלב.
אני יודע שיהיה טוב, כי לא יכול להיות אחורה, שאסתכל לאחור ואגיד תודה שהיה לי קיים.
כל מה שהיה ביננו.

יודע שיש בי עומקים, שלא חווית איתי, שרציתי לתת לך,
ומה שהכי כואב לי, זה שאת לא רצית.
רציתי עוד ועוד. אולי יותר מידי.
רציתי לתת לך את עצמי. עד הסוף.
האם את חזקה מספיק? כנראה שלא.
ובכל זאת אוהב אותך כל כך.

איפה היית כשחלמתי עליך בלילות הזויים? איפה היית בימים שאחרי? למה בחרת ללכת? למה בחרת לעזוב אותי? למה התשוקה אלי גוועה בך? כי הייתי שלך כל כך? כי לא שחקתי משחקים? כי מעולם לא חסכתי ממך דבר מתוך ליבי ונשמתי? כי לא שיקרתי לך מעולם? כי הייתי כלבלב נאמן?
למה לא באת לקחת, לתבוע, את מה ששלך?
זה חרוט בכל פינה על פני ובתוך הגוף שלי, זה חרוט לי בתוך הנשמה.
ועכשיו זה מדמם ובוכה.
כואב שבתוך כל המילים שלי בלילות, כואב שמתוך כל השתיקה שלי בימים, כואב מתוך אהבה שלי אליך שלא נגמרת. כואב. כי כמה שאני רוצה, זה לא הספיק לך.
תוהה אם מתחת לכל האהבה שלך את באמת סדיסטית, ובאמת נהנית לראות אותי לסבול.
האם מתחת לכל ערמות הרגש, את פשוט נהנית לראות את הכמיהה הזו בעיניים שלי, כשאת יודעת שאני לא יכול לגעת. יכול רק לחלום.
פתחת אותי כמו ספר. הזזת בי אותיות.
אני רוצה להיות שם.
אבל אין בך את הכוח לעצור.
לא את עצמך ולא אותי.
כי אני חווה את הסיפור שאת קוראת בי, אבל את הפסקת לקרוא.
אולי לא פתחתי את הפה מספיק,
אולי הייתי צריך להגיד שאני רוצה יותר.

עכשיו את מתבוססת, בגלים של כאב, מכירה אותם, הכל ידוע.
ואני רק מקווה שיש לך שם איפה שהוא, הרגשה אחרת. של איזה שהוא פספוס. שזה לא נגמר. שזו טעות. אך את עומדת איתנה בדעתך, ללכת.
כשהחלטת, רציתי לדעת, כמה את בוערת. כמה את כועסת, כמה תלחמי, עבורי, כלב טועה שלך. רציתי לדעת שכל המילים היפות שלך, אינן בגדר מילים.
התבדיתי.
מיהרת לדרכך.
אף לא תהיה אחת עלתה בך.
וזה כואב. כואב.
את יודעת, אומרים טנגו זה לשניים, אינני יכול לרקוד לבד.
שיחררתי אותך אהובה שלי. וזה כואב. נתתי לך ללכת, בלי המאבק הזה. שלא תתעצבני. שלא תתחרטי, שלא יכאב לך יותר. ממה שאני יודע שכבר כואב.

אני אוכל את הנשמה מבפנים, כמה שזה כואב כאן.
אבל את רצית זאת מזמן.
כך חשתי.
ראיתי אותך מאירה את הדרך לאחרים, אצה קדימה. להוטה תחת להבתך.
מותירה אותי כמה לכל הרגש הזה.
להיטות שמשאירה צלקות, מכמה שהיא בוערת.

אני שוב פעם, מרגיש איך אני צריך להיות חזק עכשיו, איך לא להתנפץ. כמה שכואב לי, וכמה שאני בוכה. יודע שאסור לי לתת לך לראות את זה. שזה ישבור לך את הלב.
יותר ממה שכבר כואב.

אבל עודני רוצה להיות שם... בלילות איתך. לתת לך את כולי. וזה כל כך כואב.
כי הייתי מעדיף לשנוא עכשיו.
עם כל כך הרבה אהבה, זה מסרס כל רגש שכזה.

אני חזק עכשיו, בשביל שנינו, אישה מדהימה. עם זאת שבור כל כך.
לא רוצה להתמסכן. רוצה לצרוח, קחי.
ואת אינך עוד.

נותר לי רק להתאבל...
מקווה לדכא את הכעס.
מקווה לדכא את התסכול.
מקווה שהכאב הזה ילך כבר.
שישאר זיכרון יפה....

ואני כמה פה למגע ידיך, ללחישות שפתיך. לתשוקתך שתבער בי. כמו האש שהיית בחיי.

כנראה שאוהב אותך לעד.