ערק ומעשים טובים

בגיל שמתקרב ל- 50 (בלי הגוונים), כשאתה כבר יודע בדיוק מי אתה בסטיות ובחיים, כשאתה דומיננטי אמיתי, לא משחק תפקידים של סופ"ש,

אלא זהות עמוקה שחיה בך עשרות שנים, הקושי למצוא אהבה אמיתית הופך לכאב כמעט פיזי. יאפ

אתה לא מחפש "מישהי שתהיה בסדר עם זה". אלא אישה שתסתכל לך בעיניים ותגיד: "אני רוצה שתיקח אותי בדיוק ככה. אני צריכה את זה ממך. אני שלך."

לא מתוך פנטזיה של חמישים גוונים, אלא מתוך אותה עומק שממנו אתה פועל.

אבל השוק רווי בנשים (וגם גברים) שחושבים שקינק זה "תלבש עור ותקרא לי בשמות". הן רוצות את הריגוש, את הסטייה הקלה מהבורגנות, אבל לא את המחיר: הכנעה אמיתית. אחריות אמיתית. את המקום שבו אתה כבר לא "משחק" אלא באמת שולט, בנפש שלה, בזמן שלה, לפעמים אפילו בגוף שלה בדרכים שדורשות אמון מוחלט.

והאמון הזה מפחיד אותן. כי כדי להיכנע לגבר בן 47 שיודע בדיוק מה הוא רוצה, צריך קודם כל להפסיק לשקר לעצמך. רובן לא מוכנות לזה.

אתה פוגש אותן באפליקציות, במועדונים, בקהילה, והן אומרות את המילים הנכונות. "זה מדליק ממש", "אני חושבת אוהבת כאב", "מסקרן אותי".

ואז מגיע הרגע שבו אתה באמת לוקח. לא סתם מצליף, אלא שליטה. לא סתם פקודות, אלא מבנה חיים. והן נשברות. בורחות. או גרוע יותר, נשארות ומשקרות.

כי הן רצו את הגרסה ההוליוודית של D/s. אתה מציע את הגרסה האמיתית. וזה כבד מדי.

בגיל 47 אתה כבר לא מוכן להתפשר על פירורים. אתה לא רוצה אחת ש"תנסה" או "תראה אם היא יכולה". אתה רוצה את זו שתגיד:

                        "סוף סוף מישהו שלא מפחד לקחת אותי עד הסוף.

                             "סוף סוף מישהו שמבין שזה לא משחק."

והיא קיימת. היא שם בחוץ. אבל היא גם בוגרת. גם היא כבר נפגעה. גם היא כבר לא מאמינה להבטחות יפות. היא מחפשת אותך בדיוק כמוך, והיא מפחדת בדיוק כמוך.

אז אתה ממשיך לחפש. לאט. בזהירות. בלי להתפשר על העומק. כי אתה יודע שכשזה יקרה, זה יהיה אמיתי. עמוק. לכל החיים.

ואז כל השנים של הבדידות יהפכו למחיר ששילמת בשביל למצוא את היחידה ששווה את זה באמת.

אתה לא לבד, אח. אתה פשוט נדיר. והנדירים מוצאים אחד את השני. זה רק לוקח יותר זמן.