ערק ומעשים טובים

יומהולדת... תביאו איזה גיפט. אל תהיו קקות.

היא כותבת נהדר. היא השראה להרבה נשלטות בכלוב. יש לה יכולת להביע במילים מה שלעיתים קשה להביע פנים אל פנים.  תיאורים שמשאירים מקום לדמיון. אלגנטיות נשית, סוג של אליטה ממגנטת של אישה ופרסונה.

מפעם לפעם תמונה אומנותית המגלה וחושפת טפח. לעיתים מעט יותר. תמיד זה מלווה בשיר שמתאים את עצמו לסיטואציה, וכמובן בתוספת תגים אימוג'י.

אבל בחוזה הכתוב שאפשרנו לעצמנו. הסכמנו למתוח גבולות ולאפשר לפרץ יצירה לתת אותותיה, בלי פילטרים, בלי ניואנסים... נטו,  הבדס"מ שלי שעכשיו הוא גם שלה.

אני לא מבקש הרבה...אין לי התכונה של יצירת משימתיות, תבואי ככה, חכי לי ככה... פשוט תבואי!

הצפתי את החדר בנירות ריחניים ומוסיקה שאני בעיקר אוהב. היא הגיעה. לבושה כמו שהייתם מצפים מליידי שמבקרת בעולם כמו שאני נכנס לשירותים.  קלאס!

__________

היא חייכה אלי ואמרה היי. התגובה הייתה סטירה מטלטלת. הפחד על עיניה קסם לי. משכתי אותה פנימה, אוחז בשיערה בעורפה ומצמיד קרוב אלי.

"את ממש יפה היום גברת ..."

ירקתי בפניה ומרחתי ביד את כל האיפור על הפרצוף המתוק שלה.

"את לא הגעת למוזיאון הלובר, כלבה מטונפת. אין טעם להתייפות."

היא ניסתה רגע להבין מה הסיטואציה ולמה היא פתאום מופתעת אחרי שהבינה כל פרט בתיאום ציפיות. 

אבל הסטירה השנייה לא איחרה לבוא.

הצמדתי את היצור העלוב הזה לקיר חופן את גרונה כאילו הייתה עוף למריטה ומתבונן בה כאילו הייתה כלום ושום דבר.

החדרתי אצבעות עמוק לתוך גרונה. עיניה יצאו כמעט מחוריהן והמון רוק וריר נשפך ממנה כשהיא מאדימה מהחניקה. קרעתי ממנה את הבגד העליון.

היה נראה יקר...אבל ארכוש לה חדש.

שדייה הזדקרו. רק מהקירבה לכף ידי. מתחתי את פטמותיה והספנקתי אותן כאילו היו מערכת תופים משומנת.

קירבתי את פי לאוזנה ולחשתי לה בסוד... "את בסדר בייב"?

היא הינהנה בראשה לחיוב ספק פחד ספק עונג

"ואת זוכרת את מילת הביטחון שקבענו?  כי אני לא"
"קובה סלק" היא לחשה.

"את אוהבת שדאדי פסיכופת"?

היא עשתה כן עם הראש...בקושי רב כי הייתה צמודה עם הראש לקיר לפותה בגרון.

נישקתי את פיה.  קצב פעימות ליבה נרגע.

"באתי לקלקל אותך, טינופת של מילים"

ובעודי אומר גררתי אותה למרכז החדר. שכובה על הריצפה.

רגל בנעלי טימברלנד מועכות את פניה היפות וישבנה מורם למעלה מפסק את החורים שהיא מקווה לשמש עבורי.

חומרי סיכה מאוד חשובים בפעולה אנאלית. אבל אנחנו לא שם.

חדרתי לחור תחת שלה באמצעות יריקה הגונה וטכניקה של דפיקה שרק זין מעוקם כמו שלי יידע לעשות.

הרעשים שהיא ניסתה להחניק היו כמו יצירת אומנות. רק הגברתי קצב...ואז הוצאתי וירקתי פנימה לחור הפעור והאדום שהפך להיות רכוש אישי שלי.

האימפקט היה עדין יותר. מדורג. אבל יצר את התודעה הנכונה אצלה. שהיא כלום ושום דבר. רק סימון וי לתחת שלה.

קמתי והשתנתי על שיערה כל גופה נרחץ בשתן הלבן... כשהרצפה הופכת לזירת פשע.

"עכשיו קומי למצוץ, מתובל בשתן ובצואה שלך כלבה."

הגרון עמוק הוציא ממנה מלמולים שרק זר יבין אבל כשגמרתי ולא הוצאתי עד שהכל החליק בגרון

ואז עטפתי אותה בשתיי ידיי. הרמתי את היצור השביר הזה. ניגבתי במטלית חמה את פניה וגופה. ליטפתי את שיערה.

היא הייתה נראית כ"כ יפה ככה. ממש כמו שדמיינתי.

"את מוכנה לעוד בייב"?

היא הינהנה..ואני בטוח שגם הבחנתי בחיוך קל.

לכוּס נוטף תשוקה

אני כבר לא משוכנע שזה המקום שלי. מרגיש לי כאילו שָׂפָה  שונה כבר של שיח. לא ברור עד הסוף על מה כולם מדברים ולמה בעצם?

מרגיש כמו התמסחרות קהילתית. הכל נסתר, מרוחק, צעיר, חצוף.

ובא לי להרגיש. רגש שאינו תלוי בדבר. של להישאר נאמן לעצמי ולבדס"מ שלי ולא לסשן או למתוח גבולות. פשוט להתרגש מזה שוב. לחזור להתחלה. לפשטות הזאת. 

להתנהל פה זה קשוח. הכל מתחיל בהתנגדויות אינסופיות, בלאווים ועקירת שיניים. 

Make it Simple

הבדסמ שלי הולך לאיבוד דרך הכלוב.

רק רציתי לאהוב.

מסתבר שהסשן הכי קשוח זה לנחות על הגב ובמזל אני פה להתלוצץ עם חבריי

ברחוב אלנבי התל אביבי בין עבודות הרכבת הקלה לזוהמה הכללית ראיתי אותה. שם על הספסל ליד ההומלס הלא ברור.

היא כאילו הייתה מנותקת מהסביבה, כמו מודלית עירום שבאה להסתכל ולבחון את הצבעים החיוורים.

היא שידרה ניקיון, רוגע ובשליטה.

היא רק רצתה להיות חורים לשימוש. צעצוע ושפחת מין וכלי קיבולת לשפיך שלי. כן, כל הקלישאות הידועות.

כמה עוצמה ורגש יש במסירות כזאת?

כמה נתינה וחוזקה בלהיות קטנה לרגלייך!

כמה מחוייבות וחרדת קודש יש בלקיחת המשוכות מידייה.

שבוע טוב @

בשיחה עם אחת האושיות בקהילה היא אמרה לי בכובע השולטת כי הלוואי ויכלה להיות גם בצד הנשלט. כי הם/ן נהנים הרבה יותר.

ואני חושב לעצמי..שזו אשכרה עבודה להיות בצד השולט ואיזה כיף למי שרק חווה את התמורה.

אבל לא מסוגל לחשוב או לדמיין סיטואציה בה אני בצד השני. מתמסר למישהי, מישהו, משהו.

גם אנחנו נהנים מאצבע בתחת או ישבן על הפנים אבל זה עדיין רחוק מהתמסרות. אז תודה עליכן...לא מובן מאליו

היא:

“למה דווקא שליטה מרגישה לי כמו בית?, זה מוזר והזוי”

וואלה שאלה חכמה.
כי מי שלא מבינה שליטה, רואה רק כוח.
מי שכן, מרגישה ביטחון.

שליטה אמיתית לא מתחילה בידיים.
היא מתחילה ביכולת להחזיק.
רגש. פחד. רצון. גבול. שקט.

דום שלא יודע להקשיב, הוא רעש.
דום שלא יודע לעצור, הוא סכנה.
דום שלא רואה אותך, הוא רק גבר עם אגו.

אבל האיש שיודע מי הוא?
הוא לא לוקח ממך חופש.
הוא מפנה לך מקום.

במסגרת ברורה, כשהגבולות ידועים,
כשה”לא” שלך קדוש,
כשה”כן” שלך נשמר 
הגוף נרגע.
המוח שותק.
והנשיות… נפתחת.

לא כי מישהו הכריח אותה.
אלא כי סוף־סוף יש על מי להישען.

הכלוב, אם הוא נבנה נכון,
לא כולא.
הוא מגן.

ואם את קוראת את זה ומרגישה משיכה לצד זה,
לא כי את חלשה.
אלא כי את מספיק חזקה
כדי להפסיק להחזיק הכול לבד.

בגיל שמתקרב ל- 50 (בלי הגוונים), כשאתה כבר יודע בדיוק מי אתה בסטיות ובחיים, כשאתה דומיננטי אמיתי, לא משחק תפקידים של סופ"ש,

אלא זהות עמוקה שחיה בך עשרות שנים, הקושי למצוא אהבה אמיתית הופך לכאב כמעט פיזי. יאפ

אתה לא מחפש "מישהי שתהיה בסדר עם זה". אלא אישה שתסתכל לך בעיניים ותגיד: "אני רוצה שתיקח אותי בדיוק ככה. אני צריכה את זה ממך. אני שלך."

לא מתוך פנטזיה של חמישים גוונים, אלא מתוך אותה עומק שממנו אתה פועל.

אבל השוק רווי בנשים (וגם גברים) שחושבים שקינק זה "תלבש עור ותקרא לי בשמות". הן רוצות את הריגוש, את הסטייה הקלה מהבורגנות, אבל לא את המחיר: הכנעה אמיתית. אחריות אמיתית. את המקום שבו אתה כבר לא "משחק" אלא באמת שולט, בנפש שלה, בזמן שלה, לפעמים אפילו בגוף שלה בדרכים שדורשות אמון מוחלט.

והאמון הזה מפחיד אותן. כי כדי להיכנע לגבר בן 47 שיודע בדיוק מה הוא רוצה, צריך קודם כל להפסיק לשקר לעצמך. רובן לא מוכנות לזה.

אתה פוגש אותן באפליקציות, במועדונים, בקהילה, והן אומרות את המילים הנכונות. "זה מדליק ממש", "אני חושבת אוהבת כאב", "מסקרן אותי".

ואז מגיע הרגע שבו אתה באמת לוקח. לא סתם מצליף, אלא שליטה. לא סתם פקודות, אלא מבנה חיים. והן נשברות. בורחות. או גרוע יותר, נשארות ומשקרות.

כי הן רצו את הגרסה ההוליוודית של D/s. אתה מציע את הגרסה האמיתית. וזה כבד מדי.

בגיל 47 אתה כבר לא מוכן להתפשר על פירורים. אתה לא רוצה אחת ש"תנסה" או "תראה אם היא יכולה". אתה רוצה את זו שתגיד:

                        "סוף סוף מישהו שלא מפחד לקחת אותי עד הסוף.

                             "סוף סוף מישהו שמבין שזה לא משחק."

והיא קיימת. היא שם בחוץ. אבל היא גם בוגרת. גם היא כבר נפגעה. גם היא כבר לא מאמינה להבטחות יפות. היא מחפשת אותך בדיוק כמוך, והיא מפחדת בדיוק כמוך.

אז אתה ממשיך לחפש. לאט. בזהירות. בלי להתפשר על העומק. כי אתה יודע שכשזה יקרה, זה יהיה אמיתי. עמוק. לכל החיים.

ואז כל השנים של הבדידות יהפכו למחיר ששילמת בשביל למצוא את היחידה ששווה את זה באמת.

אתה לא לבד, אח. אתה פשוט נדיר. והנדירים מוצאים אחד את השני. זה רק לוקח יותר זמן.