יומן גמילה

שמעתם על האישה שחיה בלי עור?

היא לא נולדה ככה. היא פשוט איבדה אותו.

לא ממחלה, לא משריפה וגם לא מתאונה.

עד היום, אף אחד לא ממש מבין את הסיבה.

זה לא קרה בבום ולא תוך יום אחד.

כל יום בבוקר, היא גילתה עוד שכבת עור שנשרה ממנה במהלך הלילה. עד שיום אחד היא קלטה שהיא נותרה כולה חשופה. ערומה. בלי שום שכבת הגנה.

היום היא  פשוט חיה ככה. גוש של צינורות דם ועצבים חשופים. 

ועד היום, חוקרים בכירים ומדענים גדולים, מנסים להבין, עוד כמה זמן היא תוכל להמשיך לשרוד כך.

עוד כמה ימים, עוד כמה שבועות, עוד כמה חודשים, 

אני אצליח לחזור לנשום.

נכון?

אל תלחמיי בכאב.

אל תתנגדי לו.

תני לו לזרום בך בחופשיות

תהיי איתו, תלוי אותו בנשימות,

בחמלה,

בהקשבה,

בקבלה.

תני לפקודה להשתחרר מהקורטקס עד לקצוות 

של כפות הרגליים.

תתני לו למלא לך את הבשר, השרירים, העצמות.

תרשי לשלוחות הארס שלו לשלוח חצים מורעלים לצידי הגוף. זרת אל זרת.

תתכווצי,

תתקפלי,

תצרחי עד שהגרון שלך ידמם,

תבכי עד שהאישונים שלך יחליפו צבע,

רק אל תלחמי.

לכל תחושה יש לגיטימציה ומקום.

כאב הוא סימפטום. 

עכשיו הוא שודד ממך את כל שאר התחושות.

יונק ממך את חדוות החיים. תזכרי שהיא קיימת בך.

ככל שתתנגדי לו, כך הוא ילחם בך יותר.

תתני לו לכלות בך את זעמו.

הוא ישתולל. ידרוש בהרס וחורבן את מקומו. תנשמי אותו פנימה. 

המוח של פרימטים מכוון קודם כל לקלוט את הכאב. זו לא אשמתך. 

זה יחלוף. זה יחלוף.