Life Is Bliss

לקח לי ארבעה ימים לצפות בכל העונות של זגורי אימפריה. לא הרעיון הכי מבריק כשאת הורמונלית במחזור (שקיבלת שלושה ימים לפני. What). 

שעות על גבי שעות. הרגשתי שעברתי לגור בבאר שבע. 

הייתי באיזה ערפל לא ברור מול עצמי. באמת סדרה מעולה. 

זה לקח אותי לבית של אבאמא ולכל מה שאנחנו עברנו ועוברים בתור משפחה. מסתבר שככה זה אצל כוּלם 😂 

טינה. ענייני אחים אחיות. הורים. ואיך כולנו סוחבים את המשפחה שממנה באנו עד הסוף המר בד״כ. בכל אופן. בכיתי את החיים. שלי. הייתי צריכה את זה. וגם צחקתי. המון. לא נסעתי לנסיעת העבודה. תודה לך רכב יקר שנשברת בוּל בזמן. בכלל. הרגשתי שאני על סף התמוטטות עצבים. לא קלה. 

אבל זה היה הכרחי. סיימתי לצפות. סיימתי את המחזור. וכאילו חזרתי מיקום מקביל. אתמול הייתי בחנות לספרי קודש. קניתי כל מיני. יום לפני זה עשיתי בייביסיטר אצל השכנה הדתיה. עוד לא בת שלושים. ארבעה ילדים. בית פשוט. סלון. ספריה צנועה עם ספרי קודש. שולחן מתקפל בסלון. בית צנוע לכל הדעות. גרם לי לחשוב על הטמטום שיש לכולנו בראש על הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים. כשבמציאות - כולנו יכולים להסתדר עם שולחן מתקפל וכסאות מפלסטיק. מכל מקום. אחרי שהילדים חירפנו לי את המוח - הצלחתי לקושש ספר מהספרייה. ספר התניא. דפדפתי בו והחלטתי שאלך לקנות יום למחרת. בסוף קניתי ספרים אחרים שעניינו אותי.

מכל מקום. עכשיו אני בענייני השתלשלות. חלק א. אביא ציטוטים. 

אבוש עדיין דהוי בתוכי. לא בקטע רע. לא בעצבים. לא בדווקא. להיפך. בהודיה. ברוגע. כאילו הוא חזר למקום אליו הוא שייך (מטאפורית ותרתי משמע). כאילו מישהו (מישהו) הוציא אותי בשבילי לפני עשר שנים, ועכשיו הוא חזר למקום. זה לא מרגיש לי כמו השיט הרגיל של חודש לפני יום ההולדת. מרגיש לי גם יותר כבד. וגם הרבה יותר קל. בלבול מסוג אחר.

וואי. בא לי סדינים נקיים. ולא בא לי שום דבר אחר. לא בא לי יותר גברים/בני זוג/מאהבים. לא בא לי שום צמרת. מרגישה כאילו האגו (הלא רגוע שלי) יצא לאיזה חופש באלפים. ולא הזמין אותי. ישבתי קצת בשמש. עישנתי. קראתי. בכיתי. התנקיתי. לא יודעת. אולי אני יוצאת מדעתי. זו הנחה סבירה. לחלוטין. 

שנים שלא הקשבתי לשיר הזה. נזכרתי בו בסדרה. 

הוא היה בפלייליסט שלי כשהייתי עולה על קו 66 כל בוקר בדרך לתיכון. 

אני מתגעגעת לימים האלה. שהיו קשים. אבל גם היו פשוטים. די. בלי דמעות. אני לא רוצה שהמסקרה תנזל לי על הפנים. 

והשיר הזה. היה לי פלייליסט טוב בתיכון 

טאטע. אל תשכח. עיניים טובות ❤️

אני כל כך לא רוצה לנסוע לנסיעת העבודה השבוע שהרכב שלי התערב. 

ויש מצב שלא אסע. 

בכלל. כבר הרבה זמן יש לי הרגשה מגעילה בפנים בנוגע לעבודה. כל פעם כשאני חושבת על העבודה, משהו בבטן שלי מרגיש רע. אבל אני לא מקשיבה לעצמי. 

ככה אני מרגישה גם כלפי אבוש. אחדד. פעם כל מחשבה על אבוש הייתה מלאה בחשמל. שריפת יער. אי אפשר היה לעצור את זה.  

אבל משהו השתנה אחרי שחזרנו בפעם האחרונה. 

כתבתי את זה. אבל לא התייחסתי לזה. כי כמה פעמים התעצבנתי עליו (רק שהפעם אין לי עצבים עליו), וניסיתי לסגור לו את הברז. רק בשביל לחזור אליו כי הבפנוכו שלי כל כך חסר. אותו. 

אבל הפעם. אני לא מבינה. אני לא כועסת. אבל אני גם לא טעונה. בכלל. נגמרה הסוללה. אני לא שונאת אותו. אבל נראה לי שגם כבר לא צריכה אותו. לידי. בתוכי. זהו. הודיתי בזה. לעצמי. 

זה לא שאני לא רוצה אותו. הוא בערך הדבר הכי קרוב שיש לי (שזה לכשעצמו אומר- דרשני), אני פשוט לא רוצה. אף אחד. ופתאום זה לא מרגיש מפחיד. 

מכירים סוגי טיפול שכל הקודש בהם זה לא לעשות שום דבר שלא בא לכם לעשות? זה תמיד נשמע לי כמו רעיון של ילד בן חמש. תעשי…רק מה שאת אוהבת. בארור. 

אז ככה. בא לי לישון. לעשן. ובין לבין לשבת על איזה ספסל בפארק איזה שנה. 

קניתי בגוף ורוד מרשת. מכף רגל עד וכולל השדיים. עם פתח לכוס ולתחת. 

חיכיתי לאבוש במלון חנוטה בדבר הזה. פייר - אפילו אני התלהבתי מהחרא הזה. הלוואי והייתי יכולה לחלוק איתכם את התמונות.

לא יודעת מה הקטע, אבל הייתי בחרדת על כשנסעתי למלון. היה כייף. גמרתי מיליון פעמים. השתמשנו בכל הצעצועים שקניתי פעם שעברה. הייתה לו משימה אחת - לא להרוס לי את האיפור. הוא עמד בה יפה. 

בזמן האחרון אני קצת blah. לא לכאן ולא לכאן. אני לא בדיכאון ואני גם לא בשיא ההתלהבות מהחיים. גם לא מאבוש. הטונים ירדו. מה זה? 

באמצע הזיון. מישהו דופק בדלת. אבוש עונה; איזה מפגר טעה בחדר. 

קצת מביך שכבר מכירים אותי במלון הזה. הם בטח חושבים שאני זונה.

באה ומבקשת חדר לכמה שעות בלבד. מסתבר שאני לא היחידה.

טוב. פחות מטריד אותי מה אנשים זרים חושבים עלי. 

אבוש שילם על החדר. כרגיל. וגם על הצעצועים. לא ביקשתי. אבל זה חמוד מצידו. 

וגם. אבוש הלך ושכח את השעון בחדר. פתחתי את הדלת ולא ידעתי מה לצעוק במסדרון; אני אף פעם לא קוראת לו בשם הפרטי. ואני לא אתחיל לקרא לו ״אבוּש״!!! אז פשוט אמרתי - השעון!!! 

נפגשתי עם חברה. הכרתי אותה כשהתגרשתי. היא עשתה לי הרבה סדר בחיים (בעיקר בפן הפיננסי). ומאז היא מנהלת את הכסף שלי. אחת הנשים הכי מגיבות שיצא לי להכיר. היא דוחפת אותי לעשות דברים שאני משתפנת לעשות. זה תמיד השראה לשבת איתה ולחפור לה במוח. כבר ציינתי שהיא מגניבה? 

היא יודעת על אבוש. כבר עשר שנים אני חופרת לה עליו. הרגשתי שהיא עלתה על טבורטקה והתנשאה מעלי בנוגע לאבוש. בואי. עדיף על המפגר שאת תקועה עליו כבר שמונה שנים. בכל מקרה. הפה של אבוש ממש אבל ממש טעים. 

אחכ בעודי יושבת ברכב נוטפת זרע; דפיקה בחלון. השכן שלי, שחזר שיכור מארוחת ערב. מקשקש ומקשקש ואז מזמין אותי אליו לסרט ויין. חרמדנו. 

זה השכן שאני רואה כל יום במרפסת. כששנינו משתזפים. 

ניראה לי שזה לא משתמע לשתי פנים. הבן אדם רוצה לטבול את הביסקויט שלו בחלב שלי. הוא נראה ממש טוב לגילו (הוא בגיל של אבוש). מלא שיער והוא אפילו לא לבן. הוא בכושר. אבל הוא בן אדם חלול ומשעמם. לפי ההתרשמות שלי. כל יום מגיעות אליו בחורות. מחנות את הרכב בחניה של הבית שלו. עולות אליו עם בקבוקי אלכוהול. הוא מזיין הרבה. אבל אין בו שום דבר מעניין. אין בו שום דבר שמעניין אותי. ובוא. מה אתה בא לזיין שכנה שלך. למה לחרבן איפה שאתה אוכל. אנחנו שכנים דלת ליד. בכל מקרה. לא מעניין. בא לי שמישהו יעשה לי נעימי. לא ברור לי; אבל מרגישה שמיציתי. 

מישהו יכול לבוא להציל אותי? SVP

שאני אף פעם לא חושבת על כמה זה מורכב בשביל אבוש להיות איתי בקשר. 

יותר קל לי לחשוב שהוא מניאק שרק רוצה לגמור ואו אז הוא פונה אליי. יותר קל לי לחשוב שהוא המרוויח מכל הסיפור ביננו ואני המפסידה. יותר קל לי להאשים אותו בהכל. 

מודה שמעולם לא חשבתי על המורכבות של החזקת מאהבת במשך עשר שנים. כשהחיים בעצם לא מפסיקים לשניה. להיפך - רק נהיים יותר מורכבים. 

מול אשתו. מול הילדים. מול המשפחה. בעבודה.

בסדר. לא באתי להנציח לו אנדרטה. אולי רק לומר שגם הוא בסהכ בן אדם. 

והראיה החד צדדית הזאת של הוא מניאק ואני רק נגררתי לזה בעל כורחי היא די ילדית. 

היינו אמורים להפגש מחר אחה״צ. כתב לי לא מזמן שנוספה לו פגישת עבודה. ושאולי נעביר את זה להיום. התנצל. ואמר שבין היתר הוא צריך לחזור הביתה לארוחת ערב עם המשפחה. 

יש מצב שאני ממש דנה אותו לכף זכות. אבל נראה לי שאחרי עשר שנים מגיע לו. 

21 שנים נשואה פלוס שמונה ילדים. בחיים שלי לא ראיתי מישהי זוהרת כל כך שנה אחת אחרי הגירושים. 

 הסתכלתי עליה וניסיתי להבין למה היא נראית כל כך טוב. מה עשית? מה שינית? היא כבר לא בת 20. ועדיין נראית כאילו יצא מאיזה מעיין נעורים. 

בסופו של דבר הדבר שהכי ניכר - ושיכולתי לתאר בשפה; שהבפנים שלך סוף סוף בהלימה עם הבחוץ. 

חוץ מזה? רינה מלמדת אותי על התבודדות. ועוד מיליון ואחד דברים. 

איך אני תמיד זוכה להכיר את האנשים הכי מגניבים שיש. 

הלכתי לעשות שעווה. הרבה זמן לא עשיתי. 

יש לי כוס חלק. איזה שיחה מעניינת הייתה לי. 

בזמן האחרון אני ממש מעריכה את כל האנשים שמקיפים אותי.

נשברה לי ציפורן. שזה באסוש של החיים. כי יש לי ציפורניים ארוכות ומטופחות.  

הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את העבודה שלי. 

הגיע הזמן לארגן את הלו״ז של אפריל - ואני כבר בעצבים. 

איך אני מבשרת את זה לבוסית שלי? 

לא בא לי לנסוע לנסיעת העבודה המתעתדת. סורפריז סורפריז. 

לא ברור מה בא לי. 

אה. כן. להגמיר את עצמי. 

הלכתי לאכול קורקבנים. יאמ. 

ואח״כ להגמיר את עצמי. 

ספר על אנורקסיה. ספרות מקצועית. נכתב על ידי פסיכיאטרית. 

התחלתי אותו לא מזמן. אבל עזבתי. כי זה מטרגר אותי נורא. 

שבתי לקרא אותו. מהתחלה. אסימונים בגודל אבטיח נופלים לי על הראש. 

חזרתי להיות בת 21. כששנה שלמה הקאתי הכל, ואני מתכוונת כ ל מה שאכלתי. נראה לי שאם הייתי צריכה לבחור את השנה הכי נוראית בחיים שלי. זו השנה שהייתי בוחרת. השנה שבה כמעט איבדתי את החיים שלי. גם בגלל תת התזונה (שגרמה לבעיות קשות כשההיילייט היה ניתוח וחולי קשה שלא עבר במשך חצי שנה),  וגם בגלל שכל יום רציתי ותכננתי להתאבד. 

איך יכול להיות שאף אחד לא ידע? כאילו. זה היה ברור כל כך. 

נראיתי כמו שלד.

יום אחד שמתי לב שהבת שלי התחילה להעלם אחרי האוכל במסעדות. 

בפאניקה עקבתי אחריה לשירותים בשביל לוודא שהיא לא הולכת להקיא. 

מסתבר שהיא הייתה נעלמת לצלם סרטונים לטיקטוק. ועם כל הסלידה לאפליקציה הזאת. שמחתי שזה מה שהיא עשתה. 

החדשות הטובות - שאחרי שנים של נזק עצום - התגברתי על זה. לגמרי. 

ומהספר שאני קוראת - זה נוטה לקרות ככה. מעצמו. במקרים רבים. 

אשוב לכתוב את הרשמים שלי מהספר. בינתיים בא לי לבכות קצת. 

❤️

בזמן האחרון אני באובסס על חצאיות. קצרות. מאוד. וגרביונים. 

אני בעיצומו של נקיון אביב. נפטרת מבגדים. נעליים. יאללה - סדר. 

הלכתי לבר. האיש הבריז. הכרתי רק בן אדם אחד בפנים. נכנסתי. עמדתי על הבר במשך דקות ארוכות. הסתכלתי על האיש שאני מכירה. 

הוא בסושיאל של הסושיאל. מנסה להביא בחורה. מחייך. נוגע בה. לוגם מהקוקטייל. איזה עולם העמדת פנים. מפה לשם. עמדתי וצפיתי בכוּלם. 

אחרי זמן מה. נמאס לי. ניגשתי אליו לומר היי. קשקשתי איתם כמה דקות. ואמרתי להתראות. ביציאה תפס אותי איזה בחורון. את פה לבד? כפרה עליו. כן אני פה לבד. יצאתי החוצה לעשן. הוא אחריי. קשקשנו. חמוד מאוד. אבל אנחנו לא על אותה מהירות. או קשורים בגיל. גררתי את עצמי לרכב. נסעתי לבר ליד הבית. התיישבתי על הבר. הזמנתי אויסטרים. הזמנתי ביף טרטר. קשקשתי עם בעל הבית. אבוש זיין לי את המוח. איפה את. מה את עושה. בלה. בלה. בלה. סיימתי. שילמתי. יצאתי. אני חושבת שגדלתי להיות אני. 

איזה דבר זה 👱‍♀️

שבת שלום

שאני בפלונטר (עם עצמי) אני מרגישה שהלחץ מתחיל לרדת. לאט לאט.  חוזרת לעצמי. מנקה (גם תרתי משמע וגם מטאפורית). לא מרגישה שאני בלחץ מתמיד. שויה שויה. אי לכך ובהתאם לזאת קבעתי נסיעת עבודה (!) אחת לחודש מרץ. במקום הארבע שהבוסית שלי רצתה. 

אני מבינה יותר ויותר - שלא נועדתי לעבודה קשה. למרות שיש בי את הנכונות. החריצות. המשמעת והאופי. אני מעדיפה להשקיע את מאודי - בעצמי. בבית. בילדים. במשפחה. בחברים. בשיזוף. בשינה. בקריאה. בכתיבה. בקונצרטים. בקניות. טוב. נסחפתי. אבל הנקודה הובנה. ולגבי כסף. כייף שיש. אין ספק. אבל יותר כייף כשיש את עצמך. בקיצור. מורידה הילוך בעבודה. ומתחילה לרחרח פרוייקטים חדשים. בשביל מה למדתי שנים? אולי הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.