צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Life Is Bliss

כְּשֶׁהַחֵךְ טֶרֶם קָבַע אִם הַטַּעַם טוֹב אוֹ מַחְלִיא וְהַפֶּה נִפְתָּח שׁוּב וָשׁוּב לְהָכִיל
לפני שבועיים. 14 במרץ 2024 בשעה 3:47

עלי. מה נסגר? 

מתקשרת אלי חברה שלא שמעתי ממנה הרבה זמן. שיכורה. מקשקשת שטויות. ניחא. אני יכולה להבין. אחיה מת ביוני. היא מתקשה. אבל היא שותה גם בלי קשר.

ואז באימון קרב מגע כשאנחנו נותנים אחד לשני מכות בקבוצות, הבחורה מריחה כאילו פשטה על חנות ליקר. היא כל הזמן מריחה מאלכוהול. ללא יוצא מהכלל. לא ברור לי איך היא מתפקדת בכללי ועוד יותר לא ברור לי איך היא עומדת על הרגליים באימונים. 

האינסטינקט הראשון שלי הוא כמובן לרוץ ולחבק אותם. את המכורים המסכנים שקשה להם כל כך והם לא יכולים להתמודד. 

אשכרה בא לי לחבק אותם. וללטף אותם. עד שיעבור הזעם. ואני צוחקת על עצמי בעודי חושבת כמה זה מגוחך בעצם. 

למזלי, אחרי ניסיון רב מאוד אני לא נכנעת לאינסטינקט המפגר הזה יותר. עכשיו במקביל עולה בי תחושה של גועל וחוסר עניין משווע. אין לי שום רצון להיות המטפלת שלהם. אני לא רוצה להיות קרובה אליהם בשום אופן ובשום מצב. לא. לא. לא. לא. ושוב פעם. לא. זה עצוב. כן. וזה שלהם. לא שלי. 

 

הידד לי.

 

מצד שני. גם כל הטייסים עלי אז כייף לי😜

אחרי שדי ביטלתי את אבוש הטייס (למרות שיש לי הרגשה שאנחנו עוד ניפגש) הכרתי מישהו. טוב. הכרתי מלא מישהו. אבל בינהם, טייס. הצילו🤭😂

 

 

לפני שבועיים. 11 במרץ 2024 בשעה 5:08

זה מפחיד כשאת מתקרבת לגרסא של עצמך שתמיד רצית להיות. אז את עושה שני צעדים קדימה ומהרתיעה את עפה אחורה לקיבימינמט. אפילו לא ברור כמה צעדים. אבל הכי חשוב. להמשיך ללכת לעבר עצמך. שוב. ושוב. ושוב. ושוב. וכמובן גם להזדיין. אני חרמנית. 

לפני שבועיים. 9 במרץ 2024 בשעה 7:51

ובכן. הכרתי מישהו. ולא בדיוק יצא לנו להפגש תכף ומייד (טעוּת). אז התכתבנו ודיברנו בפון. על פניו, נראה שמצאתי את השידוך המיועד. למרות שבדיעבד די הובלתי את עצמי. לטבח. 

היה שם חיבור. כן. הוא הרגיש לי נכון. וגרם לי להרגיש טוב. בטוחה. רגועה. לא היו עליות מטורפות או ירידות מפחידות. אלה דברים שלא חוויתי. אף פעם. זה הרגיש נעים. הביטחון הזה. הרוגע. עטף אותי. אמרתי לעצמי, כן הוא לא הטיפוס שלי. אבל, הרגשתי ואולי יותר קיוויתי שמים שקטים חודרים עמוק. ובכן. טעיתי. הוא עדיין בחור מדהים בעיני. הוא חמוד ונעים הליכות (מרגישה שאני כותבת תעודה לתלמיד😂), תומך, מתוק, מנומס וגורם לי לחייך. בן אדם שבחיים לא יכנס איתך לקונפליקט. אבל הוא לחוץ טיכו. מאלה שאשכרה מזיעים (פיזית) לפגוש אותך במציאות. נראה כאילו הוא עומד להתפרק מרגע לרגע. אני לא מחזיקה את זה נגדו. טוב. אולי קצת. למה אני עושה את זה לעצמי? אני הרי יודעת לפי התמונה. המבט. החיוך. עוד לפני המילה הראשונה. אם הכוס מפריש נוזלים או לא. אז למה? למה דיברתי איתו? למה נפגשתי איתו? והוא כל כך שביר ורעוע שאני אפילו לא יכולה לעשות לו גוסטינג ולהעלם. הוא נחמד מדי 😵‍💫 

 

מאידך. אני כבר לא על אבוש. ולא בקטע מתריס. יותר בקטע שמיציתי. עכשיו, אני לא רוצה לצאת בהצהרות. כי כמה כאלה היו כבר? שבע שנים של הצהרות. ועדיין. תמיד אני שואלת את עצמי מה גרם לי להרטיב מהשניה שפגשתי אותו? ובכן. כולנו חסרי ביטחון. גם הנחמד מדי. גם אני. וגם אבוש. אתם חושבים שאבוש לא היה לחוץ להפגש איתי בפעם הראשונה? כמובן. אבל שלא כמו הנחמד, הוא החזיק את עצמו בידיים. ויותר מזה, העמיד פנים שלא רק שהוא יכול עלי. שהוא זה שמוביל את העניינים. ואני. לא. לא בקטע בדסמי. בתור דינמיקה בין שני אנשים. נתן לי לטפס עליו שלוש שניות אחרי שראיתי אותו. להסניף אותו. ולומר לו שהוא ממש מחרמן במציאות. הרבה יותר מאשר בתמונות. אני אוהבת את עצמי כזאת. מופקרת עד העצם. אבל בשביל זה צריך פרטנר שיתן לך קונטרה. עכשיו, עם כל ההובלה של אבוש. מה שנכון לי בדינמיקה הזאת הוא שהכל נעשה בעצם בשליטתי ובהסכמתי. כביכול. כי על פניו נראה שאבוש מוביל. אבל רק בגלל שאני מרשה לו. התמסרות. שלי. כי אני רוצה להתמסר. לא כי דרשו ממני. זה מה שמרטיב לי. והוא יודע שעם כל הפוזה שלו וזה שהוא מנכ״ל בעולם האמיתי, איתי - הוא לא. לא באמת. למרות שזה התפקיד שהוא משחק. ומשחק טוב. בקיצור. אין איום. יש התמסרות. טוטאלית. אוי. אבוש. למה אתה ממשיך להסתכל לי בסטורי אחרי שכתבת לי ולא עניתי. הרי לא באמת אכפת לך. לך לך. ותהפוך לצל אח״כ לזיכרון רחוק וביום מן הימים לכלום. למה אני צריכה לראות את השם שלך כל יום. להזכר כמה היה לי כייף לרכב עליך. לגמור לך על הזין. לתת לך למלא אותי בזרע. איזה אבוש. אני מתגעגעת לריח שלך. כמובן. 

לפני חודש. 14 בפברואר 2024 בשעה 6:18

אני מתאמנת. עושה המון תרגילי רגליים. כי אני מתכננת להזדיין. והרבה. מרגישה שאני מתעוררת מאיזה תרדמת. ושמשהו בי מנסה לעצור את ההתעוררות הזאת. מלחמה. אם אני מפסידה. אז את השיר הזה - 

 

 

 

לפני חודש. 11 בפברואר 2024 בשעה 22:24

ביום חמישי יצאתי לארוחת ערב עם אחיות שלי. קצת מוזר וטכני מכיוון שאנחנו לא בקשר כמעט ואין ביננו יחסים. רק כעסים.

מפה לשם, יום הולדת (לפני חודשים) לשתיהן ועד שהצלחנו לארגן ערב שהסתדר לכולנו מבחינת הלו"ז. התלבשתי התארגנתי והתאפרתי. התיישבנו והזמנו אוכל. באתי טעונה כי זו תקופה טעונה. ככה מרגיש לי. ובכל זאת התרגשתי שסוף סוף אנחנו ביחד. כי אולי אפילו נסתדר. התחלנו לדבר על ההורים. על הילדות. וכמובן שכל ארוחת הערב הלכה לעזאזאל. באיזשהו שלב התחלתי לבכות ולא הפסקתי במשך הרבה זמן. המלצרית שמכירה אותי העמיסה במפיות בדאגה לא כל כך סמויה.  אחותי הקטנה ישבה בפינה ניסתה שלא להיות שותפה פעילה בזריקת הקרשים למדורה. מבלי לתמלל את כל הערב, אני כמובן תמיד יכולה להעיד רק על עצמי ועל החוויה שלי וביום חמישי גיליתי כמה זה באמת היה רע. לכולנו. ממש ממש לא היה לי מושג. ולא שזה היה מפליא. אבל באיזשהו מקום חשבתי שרק לי היה דפוק ממש - כי אני דפוקה ממש. אבל מסתבר שלא. ואפילו - שהיה יותר גרוע. להן. כמות הפעמים שאמרתי "לא ידעתי" באותו הערב הייתה מופרזת לכל הדעות. אני באמת לא ידעתי. מזה שנים רבות אני מנסה לאחות את המרחק ביננו האחיות ללא הצלחה. כבר התנצלתי. לקחתי אחריות. התחננתי שיסלחו לי על תפקידי בסימפוניה. נראה שאין לגשר על הנזק שנעשה. ובכל זאת אני מנסה, להלן ארוחת הערב. בכל מקרה. רציתי לספר להן שגם לי היה קשה. אפילו מאוד. דיכאונות. אובדנות. חתכתי את עצמי שנים. הקאתי את עצמי שנים. ניסיתי לגמור את עצמי במשך שנים באופן פעיל מאוד. אבל לא אמרתי שום דבר. רק בכיתי. כי עם כל הקושי העצום שלי - תמיד עמדתי על שלי. אם בגלוי אם בסתר. איך שרק יכולתי. אף פעם לא הצלחתי לקבל שום גזר דין ללא מלחמה מצידי. יהיה המחיר אשר יהיה. והן. שתקו. קיבלו את הכל. וגם אכלו חרא על זה שאני הייתי הבת הרעה והמורדת. זה לא נתן להן השראה למרוד גם. זה רק הפחיד אותן יותר. כי בגלל שההורים שלי לא יכלו לי. הם הוציאו את כל הכעס שהיה להם עלי - עליהן. אז הן נענשו פעמיים. פעם אחת בגלל שהן פשוט היו הן. ופעם שניה אכלו חרא בגללי. ואת החלק הזה אני לא ידעתי. בעצם. הרבה דברים לא ידעתי. חזרתי הביתה בתחושה כבדה. קשה. לא יכולתי להפסיק לבכות. באיזשהו שלב בארוחת הערב אחותי אמרה לי, יופי לך שאת מבקשת סליחה אבל את לא יכולה לשנות את מה שהיה ואיך שזה גרם לי להרגיש ואת העובדה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד בעולם הזה. כולל אותך. סוף ציטוט. עכשיו, כשממש ממש רע לי בלב אני מדמיינת את עצמי מול הדבר הרע שמולי ואז מסתכלת אחורה ומבינה ממש שאין לי לאן ללכת ואין לי למי לפנות. אף פעם. וזו תחושה קשה שאני לא יכולה להתמודד איתה בכלל. וזה זורק אותי ליאוש בלתי מתקבל על הדעת. מכאן לאבדנות. כי מה נשאר כשאתה מתמודד עם הכל לבד ומגיע לנקודה שבה אתה לא יכול יותר? כלום. ריק. יאוש. ועכשיו ההרגשה הזאת הוכפלה במאה. אין מזור. אין אף אחד. המשפחה שלי - זרים אחד לשני. ואם אי פעם הייתה תקווה מטומטמת לאיזה תיקון מול האחיות שלי -  נוכחתי לדעת, שלא. שילמתי על ארוחת הערב מתוך רגש אשמה שלא אצליח לגשר עליו גם עד סוף החיים. מאז עברו שלושה ימים ואני לא מפסיקה לחשוב על מה שנאמר שם. עם כל הכאב זה באמת גרם לי להסתכל על עצמי בצורה אחרת. מסתבר שאף פעם לא יכולתי לקבל מרות מרורים ו/או דיכוי. שתמיד נלחמתי על עצמי גם במחירים אסטרונומיים של חוסר אהבה או שייכות. ככה אני רואה את עצמי גם בבגרותי. קמתי. התגרשתי. ולא משנה התוצאות. אני זוכרת ששאלתי את המטפל שלי פעם, למה אני כזאת? מוכנה למות ולא לאבד את עצמי. הוא לא ידע לענות לי. וכל הסיפור הזה מביא אותי לעצמי של היום. למלחמה האינסופית שלי בין מי שאני באמת לבין מי שאני חושבת שאני "צריכה" להיות. ונראה לי שזה מה שמדכא אותי הכי. כי ככל שאני מתבגרת אני יותר מפחדת מהמחירים שאצטרך לשלם. בשני הכיוונים. כי הפעם אני לא לבד וכל החלטה שלי משפיעה בעיקר על הילדים. ואולי אני משתמשת בהם בתור תירוץ. תירוץ טוב. אבל עדיין, תירוץ. בקיצור. ארבעים עוד מעט. אני לגמרי יוצאת מדעתי ומרגישה את היאוש כמו גרזן על הצוואר. ועם כל היאוש אני לא מעשנת. מתאמנת כל יום. לא נסוגה לתוך עצמי ולתוך המיטה. למרות שזה כל מה שאני רוצה לעשות בערך. למות. אבל אני חיה. יתר על המידה. ובוכה. בלי הפסקה. זהו. 

לפני חודש. 7 בפברואר 2024 בשעה 5:29

בתור ילדה לא הייתי חמדנית. זאת אומרת. הייתי. אבל יכולתי לדחות סיפוקים. שלפי מבחן המרשמלו ניצחתי את החיים. אבל לפי מבחן המציאות אני פשלה מהלכת על שתיים. היו לי סוכריות ביד. את הטובות השארתי לסוף. רק שבסוף, לפעמים נאלצתי לחלוק דווקא את הסוכריות שרציתי להתענג עליהן הכי. כי מי שזונה חמדנית שלא חולקת את הסוכריות שלה - לא יאהבו אותה ולא ישחקו איתה. במעבר חד למושב האחורי של אבוש. שאו שהרכב שלו התכווץ. או שהוא נהיה גדול יותר. אבל לא ברור לי איך צלחנו באקרובטיקה. ואיך אין לו בושה לדפוק לי את הכוס בחניון ריק בערב בציפיה ברורה שמישהו יתפוס אותנו. ועוד להשפריץ בתוכי בלי לברר איפה אני בביוץ. מה אכפת לו. הוא גומר. וחוזר הביתה לחיים המשפחתיים. מופת. בחזרה לסוכריות. הכל עולה לי ואני מחכה שזה יתפרץ. הבעבוע מתחזק והמכסה אוטוטו עף קיבינימט. אני באמת אוכלת סרטים קשים על החיים. יותר נכון על עצמי על ציר החיים. על הריקבון המתקדם. שלא משנה באמת כמה נתאמן ולא נעשן ולא נעשה סמים - בסוף נתקמט נקמול ונמוּת. אף על פי. ומי יודע מה שם😱 וכל השיט שיש לנו. לי. אלוהים. ומה שהכי מטריד אותי זה מי יסתכל לי בטלפון אחרי שאמות. ומה הבן אדם הזה יחשוב עלי. בחיבה? בגועל? בשוֹק? בכל אופן. אני מתפזרת. אני רעבה. עצובה. חרמנית וחרדה. החלטתי שלקראת גיל 40 המפואר אני רוצה לאכול את הסוכריות. כולן. במיידי. בלי לחכות לעונג. בלי ציפיה שאולי לעולם לא תגיע. כי. פאקינג חיים. כל החפירה הזאת רק בשביל להמשיך לחיות את החיים שלי כמו שחייתי תמיד. כי תוכניות לחוד. והרגלים לחוד. 

כל הנאומים כולם סופם להתאייד לחלל. אנשים לא באמת משתנים. למה להם? מה בכלל רציתי לומר. שאני מגלה שבתור המין האנושי אנחנו לא מקוריים. אפילו לא קצת. וזה מרגיז ומרגיע באותו זמן. אני ממש חייבת להזדיין יותר. מהר. לפני שהכל נגמר לי. התחלתי בבזבוז כסף. לפני שהכל נגמר. המשבר הזה נראה לי סתם. מי בכלל המציא את המשבר הזה. בן אדם הולך לישון ומשנה קידומת. וכל הדרמה מסתברת כמיותרת בדיעבד. הכל נראה מיותר. בדיעבד. 

 

 

לפני חודש. 6 בפברואר 2024 בשעה 6:00

איך את יודעת שאת בכושר? ביום אחד היית ביוגה, ישבת על אבוש במושב האחורי ורכבת עליו בכריעה שלא הייתה מביישת סינית בשדה אורז, שבת לביתך לעשות קילומטרים ותרגילי רגליים. 

פאק. מיי. לייף. אבל חוץ מזה אני באמת צריכה לישון יותר. וגם לקבל מחזור. בתקווה שהזרע של אבוש יזרז עניינים. כי מה פאקינג נסגר. 

לפני חודשיים. 25 בינואר 2024 בשעה 3:58

איזה מזל שהקשבתי להרצאה כשהנייד היה בכיס. כי כשהוצאתי את הנייד וצפיתי בהרצאה לא יכולתי להפסיק לחשוב אם מדובר בפאה או מה. תצילו אותי מעצמי. פליז 🤓

 

 

 

לפני חודשיים. 23 בינואר 2024 בשעה 3:31

לפני שבע שנים כשהייתי בתהליך הגירושים. או שאולי כבר הייתי גרושה. לא משנה. נראה לי שהכרנו בטינדר. איפה עוד. 

יצאנו לדייט. אחד. כמובן שפסלתי אותו. כי הוא צמחוני. (פחות בגלל האוכל יותר בגלל הגישה). כי כשהוא התחיל לדבר חשבתי שאני מקשיבה לילד בן שבע במקום לגבר גם גרוגרת. ויש לו אחלה גרוגרת 🤓 לאירי הזה. 

כל העדינות שבו לא בדיוק נתנה השראה לכוס שלי. שנאטם והתייבש לנוכח חוסר הטוסטסטרון. יאמר לזכותו שגם הוא היה בתהליך גירושים. ונראה לי שגם הוא פסל אותי על מיליון דברים שלא התאימו לו. בי. למשל, העובדה שעישנתי. מפה לשם. נשארנו ״חברים״. מאז הוא עזב את המדינה. והפכנו לקשקשני וואטסאפ. הוא שולח לי תמונות וסרטונים שלו ושל הבנות. אני שולחת לו את החיים שלי. ואיכשהו עברו הרבה שנים. ועם השנים הכרתי גבר נויירוטי לחלוטין, שקט, מופנם עדין. וגם. אבא מדהים. שף נהדר. איש מלא כשרונות. ארכיטקט שלא מהעולם הזה. שקט שקט אבל לא פרייר. 

בחיים לא הייתי הולכת עליו. בהתחשב בפגישה הראשונה שלנו. לא. לא. לא. ושוב פעם, לא. אבל עכשיו אחרי שהכרתי אותו - דווקא כן. ואפילו מאוד. רק שזה בכלל לא רלוונטי כי - כאמור, הוא אפילו לא קרוב ואין סיכוי לדייטינג. 

היום אחרי שיחת חולין ותמונה של הכלב שלי, הוא בא לי ביציאה. לא צריך לנחש. לא יודע איך לומר את זה נכון, אבל אני מעריך את העומק של מי שאת והלוואי והיינו גרים באותה מדינה כי הייתי רוצה לבלות זמן איתך. מקווה שזה לא יצא מוזר. סוף ציטוט. 

כמובן שנמסתי.

והגבתי בלב. ושהופתעתי.  אבל בלב אמרתי. טוב. זה נחמד. אבל. לא רלוונטי. הוא שם. אני כאן. מה הקשר. 

אין קשר. 

ואז. הוא שואל אותי. הדרכון שלך בתוקף? 😂

בכל מקרה. זה חמוד. ונעים. וכל הכבוד לו על האומץ ככה. 

ביי

לפני חודשיים. 18 בינואר 2024 בשעה 4:23

מגע. אז היה לנו אימון מסכם. משהו מטורף שדי הפחיד אותי האמת. כל הציפיה. הפחד מלהכשל. ולא נשכח שלפני רגע עישנתי (לא עישון ממושך אבל חזרתי לכמה חפיסות) ולא בדיוק הייתי בכושר. ואמנם אני לא בדיוק בכושר אבל הפסקתי לעשן לחלוטין וחזרתי לקילומטרים וזה ממש ממש אבל ממש עזר לי באימון. שלא בדיוק היה אימון. זה היה סיכום אימון. שכלל הרבה דברים שלא קשורים לקרב מגע ישירות (כמו הרבה קרדיו ברמה של להקיא על עצמך). 

כל המסביב היה בשביל לדמות מצבים, פחות ממושלמים. מצבי דחק פסיכים שבהם צריך לתפקד. ואכן, תפקדתי. ואפילו לא הקאתי על עצמי. ואפילו בא לי לטפס על הר אוורסט. כי אני מרגישה שיכולה. זהו. לפני כל אימון אני משכנעת את עצמי לא ללכת. ואחרי כל אימון אני רק רוצה עוד ועוד ועוד. ועוד קצת. 

לא ציפיתי. מעצמי. להתרגש מדברים כאלה. אומיפאקינגגוד 😁