צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Life Is Bliss

כְּשֶׁהַחֵךְ טֶרֶם קָבַע אִם הַטַּעַם טוֹב אוֹ מַחְלִיא וְהַפֶּה נִפְתָּח שׁוּב וָשׁוּב לְהָכִיל
לפני יום. 19 ביוני 2024 בשעה 4:48

ואני כל כך עייפה. אבוש נעלם. וחזר. טוב. תהיה שם איפשהו ברקע. אין בי כוחות להתנגד לזה. ואולי גם לא צריך. הגרוש ביטל את הפגישה עם המטפלת. והכל רע (משמע שאנחנו באמת צריכים). קווין האירי. איזה נעים זה כשמישהו עולה על מטוס בשביל לאכול איתך ארוחת ערב? הילד. מרגיש גנון. הפאקבוי החדש מתרגש ומרגש. ולי אין כוחות או רצון לשחק. כנראה זה הגיל. או העייפות (לו״ז של 12 שעות ביום כל יום). או אולי אני בוחרת בהם טפשים מדי. 

שזה לא לכאן ולא לכאן. אני לא בדיוק טסה איתם לחלל. ועדיין. 

פחות מתאים. אני בשיעור מספר 6 והיום התלהבתי מילדון בן 26 אחרי שהייתי צריכה לגעת בו לשם תרגול. להקיז לו דם.  פתאום הוא נראה לי חמוד 😝. טוב. הוא כבאי. אין לי כוחות לעצמי. לפחות יש לי רמות סוכר של בת 6. (4.3). אז. מרגישה שניצחתי במשהו. 

זהו. אין שום הגיון בשום דבר. עדיין בא לי למות. אבל עם כאלה רמות סוכר בדם. נראה לי שאמשיך לחיות. אני רעבה. 

לפני 4 ימים. 16 ביוני 2024 בשעה 5:48

טוב. עכשיו החרדה פשוט מתנגשת בי ללא שום אבחנה. בבוקר בלילה כשאני ישנה כשאני ערה כשאני צמה כשאני אוכלת. אני לא מצליחה להבין מה בדיוק גורם לחרדה להתפרץ ככה פתאום באמצע הפאקינג חיים. אתמול התעוררתי משנ״צ. החרדה דפקה לי במוח בלב ובשרירים. פקחתי עיניים לבכי בלתי נשלט. התחלתי לנקות את הבית באמוק. מפלי ניאגרה בעיניי.

או כמו שאבוש איבחן - את במשבר גיל. אבוש. אתה לא טועה. אבל אתה גם לא בדיוק צודק. מי יסביר לי למה אני רוצה גם (בעיקר) למות ובמקביל דואגת שהחיים עוד שניה נגמרים (מעצמם) ואין לי זמן לחיות. 

מדהים כמה רחוק הקו הזה הולך. כנראה עד שהוא מפסיק. ככה או ככה.

די. 

לפני 6 ימים. 14 ביוני 2024 בשעה 5:05

רמת הרעילות 10/10. כאילו לא התעלמנו אחד מהשניה במשך חצי שנה. כאילו לא עברתי התמוטטות פנימית בעוד נסיון פרידה עולב שהיה ברור שלא יצלח. כאילו כלום. אבל רק בכאילו. חזרנו לדבר ולזמום רפש. אבוש. תינוקת. בוקר טוב. לילה טוב. איך הקטנה שלי? תספרי לי עוד על הילד הזה שמזיין אותך. איך הוא מזיין אותך? מה עוד הוא עושה לך? וכאילו כלום. בחזרה לרפש ולמאה קמ״ש בשניה. פתאום ככה בלי הסבר משהו בי התקמט והתנגד לרעיון. כל כך רוצה. שקיבלתי. ועכשיו. אני לא בטוחה. אולי עדיף היה להתגעגע לפנטזיה מאשר לקבל צ׳פחות מהמציאות? הוא עוד לא עשה שום דבר מעצבן או דוחה. אז מה זה הדבר הזה בתוכי שמורד ברעיון של עוד סיבוב (מענג) בגיהנום? 

מה קרה שיצאה לי כל הרוח מהמפרשים עוד לפני שמימשנו את זממנו אחד בשני? 

 

מוח. אפשר הסבר? 

 

 

לפני 6 ימים. 13 ביוני 2024 בשעה 14:41

המוח  בערפל. כל כך הרבה דברים קורים. הכל בתנועה. 

בזמן האחרון כשאני צמה הקורטיזול עולה לי ואני הולכת לישון מוצפת בחרדה מתעוררת מחרדה. כאילו מישהו הכניס לי דלי של אפינפרין לתוך הלב. יקיצה דוחה של מוות מתעתד. הלימודים, אין לי מושג מה אני עושה ומי אני חושבת שאני. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה. הילדים, גדלים. אני לא מעניינת אותם יותר. חשבתי שזה יהיה נהדר כי הם עסוקים בעצמם אבל זה די מדכא ועצוב. הילד - הוא בסהכ ילד. אני באמת מעדיפה גברים בוגרים. בשלים. מעניינים. שמעניינים אותם דברים אחרים חוץ מלהשתכר בסופ״ש ולזיין כמה שיותר כוס. אבל יש לו זין יפה וממלא. והרבה פוטנציאל לזיין טוב. אבוש משחק אותה לא מקנא אבל אני יודעת שהוא מת לזיין אותי להשתין עלי ולגמור בתוכי. במיוחד אחרי שהוא מבקש פרטים על הזיונים עם הילד.  

שבוע הבא אני הולכת לטיפול עם הגרוש. זה יהיה כייף. אני בוכה מעכשיו. הכל עולה לי וזה משתלט עלי.

שום דבר לא ברור. המאניה של הדייטינג והזיונים לא באה לי בטוב.

אני על טייס אוטומטי (ובקרוב תרתי משמע)  המוח בערפל אני בחרדה תמידית. לא מבינה איך אנשים מתפקדים ככה. 
אני לא מרגישה שום ביטחון. הכל הפוך באוויר. משתנה.  

אני צריכה את אבוש בתוכי. כמה התגעגעתי אמאלה. אני לא יכולה לחכות לפגישה. לאורגזמות. לדמעות. כמה אני אוהבת את הטמבל הזה אלוהים. 

לפני שבוע. 12 ביוני 2024 בשעה 14:46

גילוי נאות - כל מה שפרסמתי היה בשבילו. כל תמונה. מימ וסרטון. כל אות שחיברתי לחברתה וכל זין שנכנס לתוכי היה הומאז לזכר הזין שלו תוקע לי את הנשמה. 

זה סיפור ארוך ומביך בעיקר בגלל ההתבזות המתמשכת מצידי. 

סוף סוף תפסתי אותו בחכה והוא ענה לאחד הסטטוסים באימוגי  נקרע מצחוק. המימ הכתיב ״אני מתגעגעת אליך, תתקן את זה״  

השבתי לו hey stranger אחרי חצי שנה של התעלמות. 

חישבתי את כל השיחה בראש והחלטתי שאני רוצה להיות טובה. 

את הביצים אני אשבור לו בפעם אחרת. אעביר לו דוח עצבים ופגיעה בזמן אחר. שבשיחה הזאת אני רוצה להיות רכה ופגיעה כי מה הטעם להעמיד פנים (טוב. יש טעם. אבל לא כאן). 

ברגע שהוא התקשר היד ירדה לתחתונים והפכתי לשלולית מפגרת שלא יכולה לחבר שני משפטים ביחד גם אם חיי היו תלויים בזה. הקול שלו. הקול הזה. מהשניה שהתחלנו לדבר השיחה התדרדרה וכמה יאה היה מצידי לנסות לגמור ברקע. 

התכוונתי לדבר איתו שיחה לא מינית לתת לו לעבוד בשביל לחדור אלי. שוב. אבל במקום עניתי על כל השאלות שלו כמו ילדה בת 6. בלי שום משחק או אסטרטגיה. התגעגעתי אליך. אני כל הזמן חושבת עליך. עם מי את מזדיינת? עם מישהו. הוא מזיין אותך טוב? לא כמוך. אני חושבת עליך כשהוא מזיין אותי. שקרנית. אני שמח בשבילך. כן? ממש ככה, שמח? כן. אתה? מזיין מישהי אחרת? לא. אני לא מאמינה לך. ואם כן אני אשנא אותך ואקנא מאוד. לך מותר ולי אסור? אני אוהבת אותך. ואחשוב עליך כל הערב בזמן שהילד מזיין אותי. אחשוב על הזין שלך ממלא את הבטן שלי בזרע. נכון. כל הזמן עומד לו אבל אף אחד לא מזיין אותי כמוך. אני מתגעגעת אליך. בגלל זה לא ענית לי חצי שנה? לא. לא עניתי בגלל שהרגשתי שלקחת אותי כמובנת מאליה. כי היית גומר בתוכי ונעלם. עשיתי את זה. עשיתי את זה הרבה. אני בוכה. וגומרת מהאצבעות שהיו בתוכי מתחילת השיחה. אני מתגעגע אליך. מה? מה אמרת? קחי את זה ותשתקי. גמרתי שוב. ושוב. ושוב. מה יש לך לאהוב אותי? מה ההגיון? כנראה שאף פעם לא היית מאוהב. אין הגיון. הלוואי ולא היינו נפגשים מעולם. לא. אני לוקחת את זה בחזרה. אני לא רוצה להיות בעולם שבו לא פגשתי אותך אף פעם. טוב. הספיק לך הפלט הרגשי הזה? פלט? כן כל הרגשות שאתה לא אוהב לשמוע או לדבר עליהם. זה מה שזה? כן. זה מה שזה. 

 

ברוכים הבאים לפרק 8654779. זה כמו היפים והאמיצים (רק שאף אחד לא יפה או אמיץ). עדיין משדרים את הדראק הזה? 

 

איך התגעגעתי אליך. 

 

לפני שבוע. 11 ביוני 2024 בשעה 0:48

לא יודעת אם אמת או שקר. אם אבא ממציא דברים בשביל לגרום לי ״לשחרר״ אבל הוא מבקש שאשב. שהוא רוצה לדבר איתי. מתחיל לדבר על אחותי הקטנה. שמאז יום ההולדת שלי הפסקתי לדבר איתה. ״שיחררתי״. כי לא התאים לי חוסר ההלימה בין איך שאני אליה לבין איך שהיא כלפי. וביום הולדת שלי זה התפוצץ. אני התפוצצתי. ומאז אני יתומה. בכלל. ביום ההולדת  עשיתי נקיון. והסרתי (שלא באופן רגיש או נעים) אנשים שלא חשבתי שמתאימים להיות בחיי. בינהם, שתי אחיותיי. אמרתי את שעל ליבי. מאחת בכלל לא קיבלתי תגובה. ומהשנייה, קיבלתי תגובה מתנשאת על גבול הגזליטינג. אמרתי תודה וביי. בלב כבד. בעיקר בגלל שהייתי חייבת לשחרר את הפנטזיה שבה אני ואחיות שלי בקשר אוהב ותומך. בקיצור. אבא מבקש שאשב ומתחיל לספר לי שהוא רואה את אחותי יושבת ברכב. בוכה. וכשהוא שאל אותה על מה ולמה היא שיתפה אותו שזה בגלל שאנחנו לא מדברות. עכשיו נזכרת לבכות? חודשיים אחרי יום ההולדת שלי (והפיצוץ). אמרתי לאבא שלי שאני לא מבינה את ההתנהגות הזאת. ששיתפתי את מה שכואב לי ולא נעים לי ובתגובה קיבלתי התכחשות והאשמה. אז בשקט וויתרתי. אז אמא שלי, מרחוק מחליטה לצאת בצעד אמיץ ולהגיב - ״תלכי קדימה, תשחררי. תשכחי ממה שקרה בעבר״  הסתכלתי עליה ואמרתי לה - ״תלכי לעזאזל״ והסתערתי החוצה. רועדת ובוכה אני שואלת את עצמי אולי אני באמת דפוקה. יש מצב שזו אני. כן. כן. בהחלט. אני הדפוקה שלא יכולה או מסוגלת או רוצה לשחרר. או לשכוח. את כל החרא שמאכילים אותי. איזה מין בן אדם אני שלא מסוגל לסלוח. לשכוח. להתקדם. איזה חמורה מזדיינת בלתי מתפשרת. שומרת טינה כאילו הייתה ספר תורה שעבר בדורות. 

תמיד אני צריכה לסלוח. לשכוח. לוותר. כי אני הגדולה. הטובה. החכמה. השלם את החסר. בעיקר בגלל שאני פאקינג סמרטוט שמרשה לאחרים לדרוך עליה ועוד לבקש סליחה שהייתי בדרך. 

ועכשיו. אני לא רוצה. זו הגבעה שאני רוצה למות עליה. בקול רם. בתופים במחולות. אני לא רוצה לשכוח או לוותר. 

אני לא רוצה להתחשב באף אחד יותר. כי מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזרו אליו. אין לי כוח לקלישאות. נמאס לי מהאונס הקבוצתי הזה. אני מתחילה להאמין שאני לא בסדר. 

אני לא יכולה לנשום. 

 

לפני שבועיים. 3 ביוני 2024 בשעה 3:35

וגם. האם הוא המציא את הדבר הזה או מיתג משהו ישן בתור משהו חדש? ככה או ככה. מרתק. 

 

 

 

לפני שבועיים. 1 ביוני 2024 בשעה 20:15

לפני שנפגשתי עם הילד ביקשתי שישלח לי תמונה של הזין שלו. פייר, התלהבתי. הרבה זמן לא היה לי כזה. הוא איפשהו בין האקס לאבוש. האקס היה ממלא אותי כמו תרנגול הודו, הדוק מכל הצדדים ושכבתי רק איתו כל תקופת הנישואים אז הייתי רגילה לגודל. ואומנם הוא גדול מהממוצע איכשהו זה עדיין היה יותר נהדר מכואב (לפעמים). או שאולי שכחתי. הייתי גומרת מחדירה. אפילו נתתי לו להכניס את המפלצת שלו לתחת שלי. וירדתי לו בהתאבדות עד שהיה גומר. אבוש לעומת זאת היה ממוצע. מושלם. יכולתי לרכב עליו וככה הייתי גומרת הכי טוב. הוא יכל לזיין אותי בכל תנוחה מתקבלת על הדעת. הילד לעומת זאת. נחנקתי על הזין שלו (אולי אני פשוט לא בכושר). וכשהוא זיין אותי באלימות הדחיפות העמוקות גרמו לי ליילל. הרגשתי את הזין שלו דופק לי את הרחם. 

מוסר השכל - אל תפסיקי להזדיין. או כמו שהולכת האמרה 

If you don’t use it you lose it 

 

זה כושר לכל דבר. 

 

 

לפני שבועיים. 1 ביוני 2024 בשעה 2:15

הערה לעצמי: אמנם אנחנו חיים בעולם עקום דפוק וקשוח ורוב האנשים תקועים בתחת של עצמם ולא רואים שום דבר ואף אחד אחד ממטר, ועדיין יש אנשים טובים באמצע הדרך. שככה סתם באמצע החיים רואים אישה בוכה ושואלים איך אפשר לעזור ואשכרה הולכים ועושים משהו בשביל אותה עלמה במצוקה. 

 

העלמה במצוקה הייתה אני. האיש שעזר לי. היה איש זר לחלוטין. שלא חשב פעמיים ועזר לאישה זרה שבכתה ומסביבה  שוטרים. (לא. שפחתכם לא ביצעה שום פשע). 

 

זהו. 

הרחיב לי את הלב  

 

 

 

29

לפני שבועיים. 31 במאי 2024 בשעה 22:07

כבר הרבה זמן אומרת שאני לא יכולה לחיות בלי סקס. 

שאני גם לא ממש רוצה. ובכל זאת. אני מנסה. כדי להכיר את עצמי. לתת לעצמי זמן. לא להתפזר. וכמובן לא להשתרמט יתר על המידה כי יש לי נטיה לטינופת על סטרואידים. 

אין כמו משבר קיומי טוב לדחוף אותך למערת השטויות. החיים עוברים חולפים ואת פשוט רוצה שיזיינו אותך לאבדון. 

כי מה יש לחכות. כל יום שעובר לא חוזר. ואני רוצה לחזור להזדיין. שגרת זיונים. לא משנה שום דבר. יש מישהו באופק. אין מישהו באופק. עובדים על יחסינו. לא עובדים על יחסינו. אבוש מסתכל לי בסטורי. אף על פי שאבוש מסתכל לי בסטורי. בכל מקרה. צריכה זין. וכל הדברים האחרים יסתדרו מסביב לזה. זהו. 

יגעתי ומצאתי. טינדר שלום. מאטש עם ילדון. כמה משפטים עוברים לוואטסאפ. מתכתבים. מדברים בפון. מה יש לי לעשות עם ילד בן 29? מה יש לנו במשותף? ובכן. חשבתי על זה שניה והגעתי למסקנה - שמה שמשותף לשנינו הוא שאנחנו רוצים להזדיין. מספיק טוב. אחרי שישה ימים של זיוני שכל אני מחליטה להגיע אליו הביתה. ואם הוא ירצח אותי. כפרה. או כמו שלנה דל ריי שרה - אם הוא רוצח סדרתי זה לא ממש משנה כי אני גם ככה עצובה 😂 

מגיעה, כמו השרמוטה שאנוכי. יושבת בסלון ביישנית וקפוצה כי מה לעשות לא נולדתי זונה. רק הפכתי לכזאת. הוא היה חמוד ומנומס ונעים והשרה ביטחון. היה קצת מוזר. כי. סיטואציה מוזרה. את מגיעה לבן אדם זר הביתה בשביל להזדיין. כמה דקות אחרי שקשקשנו הוא זרק אותי על הספה. איזה ילד זה. גבוה וחזק. איזה ידיים לופתות ואלימות. ואני נמסה כמו השלולית שאני. קח אותי לחדר השינה. עכשיו, אני שבורה מהאימון ביום רביעי וכל הגוף כואב וכחולים מהמכות. בבוקר הייתי אצל הקוסמטיקאית שעשתה לי שעווה בכוס. בקיצור. שבורה בכל אופן אפשרי. לומר שיצאתי משם נכה זה בלשון המעטה. בקושי הגעתי לרכב. בדרך החוצה הוא שואל אותי - לא השארת כאן כלום? כן. את הכבוד שלי. והלכתי. 

הרבה זמן לא זיינו אותי ככה. באלימות לא מתונה בכלל. 

ובעוד אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מהשטויות שאני עושה (ללכת לבתים של זרים להזדיין איתם ועוד דברים שהשתיקה יפה להם), סוף סוף ישנתי. הרבה זמן לא ישנתי כמו שישנתי אתמול בלילה. אשכרה ישנתי. טוב. וחזק. המוח סוף סוף התנתק. 

 

אני צריכה להקשיב לעצמי. ולא לנסות לשכנע את עצמי שאני צריכה להיות אחרת. זהו. אין פואנטה. או משל. 

אני מבינה למה אני רוצה לגדול ולהתפתח ולהיות יותר טובה. תמיד. זה ראוי לשבח. אבל לקחת את המהות של מי שאני, בתור בן אדם ולחיות בהכחשה לא מתונה בנסיון להתאים את עצמי לאיזה מודל פרווה. בא לי להקיא מעצמי. מצד שני. יש מקום למתינות. וקצת חוקים. כי. גם להיות דגנרט צריך לדעת.