Life Is Bliss

אתמול הוא אמר לי שהוא חלם עלי ועמד לו הזין. שאלתי אותו - על מה חלמת אבוש? אבוש: שאת ואשתי חברוֹת. זהו. 

במערבלת של הימים האחרונים - כמובן שאני גוררת את אבוש ברפש. כמובן.  כי בשביל זה יש את אבוש. שיהיה לי על מה (מי ) להלביש את הכעס שמשוטט בי כמו חתוּל רחוב רעב מוזנח ופצוע. זה מתחיל בכל מה שהוא לא נותן לי. באיך שהוא מגביל אותי באופן מופתי. במשמעת של הולך על חבל. אנחנו נפגשים אך ורק במלונות. אך ורק לסקס. כשאין לנו זמן ו/או כשאנחנו אימפולסיביים אנחנו נפגשים במקומות שכוחי אל. בחניונים נטושים. ועושים את זממנו במושב האחורי של הרכב שלו. ולפעמים בחוץ. כמו דגנרטים מדופלמים. אי אפשר להמציא את זה. כבר תשע שנים. הדבר היחידי שיש לי ממנו, זו מעטפה. הוא שכח לשלם לי על המלון. ונסע לנסיעת עסקים ארוכה. וכיאה לגנטלמן שהוא (!), הוא לא רצה להיות חייב לי כל כך הרבה כסף. אז הוא הכניס כסף למעטפה, קיפל אותו בתוך נייר שלא ישתקף, ועל הנייר עצמו הוא צייר - לב. קטן. כמה רומנטי. בסדר. הכסף. אני לא פושטת רגל בלעדיו. אבל זה חמוד שחשוב לו לשלם. הוא תמיד אומר לי - תודה על השירותים המיניים שלך. את יותר זולה מזוֹנה. ומכוון להעליב. כמה נבגים הלב הקטן הזה הפריח בי. 

אין לי מושג איפה הנייר הזה עכשיו. אבל רק המחשבה על הלב הקטן הזה שהוא צייר על הנייר - מפזרת בי חום של אסבלט באוגוסט. מפה לשם. אני כל הזמן חושבת על כל מה שהוא מעולם לא נתן לי. לעיתים תוהה אם הוא לא רוח רפאים שהמצאתי. אולי אני סגורה באיזה חדר מרופד. מזילה ריר על עצמי. בשום נסיון לאחוז במציאות. והוא הדמוּת הראשית בפנטזיה שלי. 

והיום בשיטוטי בפייסבוק, נתקלתי בתמונה של דליה רביקוביץ. והמוח שלי מייד הפריש זיכרון דביק ורחוק. לפני המון המון. המון שנים, אבוש הביא לי את ספר השירים של דליה רביקוביץ. כמה סמלי. הוא התקשר לחנות וביקש שישמרו לו עותק. וכשהוא מסר לי את הספר ראיתי את השם שלו על הספר. על מדבקה קטנה. איזה מצחיק זה. סנטימנטים של ילדה רעבה. אני לא באמת שונאת אותו. וכשאני כותבת שאנחנו נפגשים *רק* לסקס, הכוונה שאנחנו לא עושים שום דבר אחר ביחד. חוץ מלהזדיין ולדבר במשך שעות. אנחנו לא יוצאים ביחד. לא אוכלים ביחד. לא נפגשים לקפה/מאפה/או קשקושי שכל. חוץ מפעם אחת שבה הייתי אובדנית באופן מופגן, הוא בא לאסוף אותי בדרך לשדה התעופה - כדי לעודד אותי בנסיעה. זרק לי כסף למונית בחזרה הביתה. זה מנעד האפשרויות ביננו. פחות או יותר. נכון שזה מיוחד? 

אני לא בטוחה מה רציתי לומר. אבל הכלב הקיא על השטיח הירוק שלי. הלכתי לנקות קיא. אה ואכלתי אוכל והוא לא יצא ממני בדרכים זדוניות.  

תודה אבא שבשמים שאתה אוהב אותי כל כך ❤️

היה יום רע. מאוד. הכל ביחד - זרק אותי לתהום חשוכה ממש. הכאבים התרופות חוסר השינה. כל זה ערבב אותי ממש. באמת הייתי על איזה סף. בכיתי בלי סוף. הרגשתי כל כך רע. ולא רק פיזית. כבר רציתי להתוודות על הכל. אבל מזל שלא. לא בקטע רע. יותר בקטע של כפרה. כי נמאס לי להתחבא (מעצמי בעיקר). לשקר. לחיות חיים כפולים. תמיד. אבל - מזל שלא. 

אכלתי סרט רע מאוד. קניתי סיגריות ואני מעשנת בלי שום רגשות אשם. 

הפרק הזה בחיי גורם לי לחשוב. הרבה. פנימה. הכי פנימה שאני יכולה. נשאר לי כדור אנטיביוטיקה אחרון. ואני יכולה לנוח עד יום ראשון. למרות שאני מתכננת ללכת לבית הכנסת מחר. אבל מרשה לעצמי שלא. ביום ראשון אני מלמדת. ואז עושה משמרת התנדבות. יום עמוס. מקווה שעד אז - יפסיקו הכאבים (הם כבר לא בתדירות כזו גבוהה ולא נמשכים יותר מדי זמן). 

מה אני רוצה? מעצמי? מהחיים? 

את מי אני רוצה? את מי אני לא רוצה? 

למה אני צריכה לבחור? 

מרגישה שהאנטיביוטיקה הזאת מנקה אותי בפנים. תרתי. 

אני צריכה ליטוף. וסטירה. וזין. את הזין של אבוש. את אבוש. 

הלכתי לעשן. 

ולמקרה שזה לא משתמע מהפוסטים שלי בימים האחרונים - כן אני מעונה אבל אני מאוהבת בחיים שלי. כי. פאק😂

את בית החולים על דעת עצמי. אני מעדיפה למוּת מאשר לחכות למיטה. 

אחרי מנות רבות של מורפיום החלטתי לקחתי את המעיים המודלקים שלי ולהמר. לכאן או לכאן. הירגעו. קיבלתי תרופות. וכנראה שיש מגמת שיפור.

כי אני חרמנית. וקצת מתחילה לשנוא את עצמי על זה. מחדש. למה אני לא יכולה להיות פאקינג נורמלית. רגילה. משעממת. א-מינית. כזאת שבגיל 41 לא חושבת על מין. או על האבוש הנשוי שהיא מזדיינת איתו כבר תשע שנים. איך זה נכנס לקורות החיים שלי? אני מתגעגעת אליו. והוא אוכל ארוחת ערב בפירנצה. הילד, שמסתבר ששיקר לי. עדיין מרחרח. לא בן 32. רק בן 28. או. לשתות מבאר הנעורים. בטח אמות אם אתן לו לזיין אותי עכשיו. תרתי. למרות שאבוש, בגילו, מזיין אותי כאילו הוא בן 17. הזין שלו עומד כל כך חזק בשבילי. ולא. הוא לא לוקח ויאגרה. אני יודעת כשהוא לוקח. טוב. סטיתי. כהרגלי. וגם. דון דרייפר כל כך מזכיר לי את אבוש. גם במראה. גם בגודל. גם באופי. שניהם היו חיילים בצבא, דון בוויאטנם ואבוש הטיס מטוסי קרב , שניהם בתפקידים מנהליים ושניהם חיות טרודות שכל החיים שלהם מזיינים אחרות. אני מתגעגעת לאבוש. מאוד. 

הגרוש אסף אותי מבית החולים. הילד מתחנן לחיבוק מאחורה. אבוש. כאמור. בפירנצה. אני כל כך צריכה חיבוק🐒 אני נראית כמו מסננת. מכל המחטים. סימנים כחולים על הזרועות ועל הידיים. אני שונאת את עצמי. 

כל השירים של לנה נשמעים אותו דבר. כנראה גם כל השירים שלי. 

החיידק הזה מערער אותי. אני חלשה וטרוּדה. וכל התרופות בגוף שלי שלא ראה תרופה במשך שנים. הכל. לא. טוב. הכל. מרגיש. מוּזר. הכל. כואב. לי. 

מזון חמוּרה. מלא נוזלים. אנטיביוטיקה ומורפיום. ומן הראוי לצפות בסרט הדוקומנטרי על אסי דיין. אני לא במצב נפשי טוב והסרט הזה מתרגר אותי עד אינסוף. בעיקר בגלל שאני מזדהה עם כל השחור והריק שהוא מדבר עליו. ובתור אחת שלא מאמינה בסוף טוב - ברירת המחדל לא גורמת לי לעקצוצים. 

אין כמו לעשות חשבון נפש כשאת על סף מוות. אין כמו לבכות כמו ילדה בת שלוש בשירותים כשהמכונה המזדיינת הזאת מצפצפת כמו אזעקה. רק שאין איפה להתחבא. מאיפה החרא הזה בא לי? אלוהים. 

אני רועדת מקור. כאב 10/10 חום גבוה. שרדתי ככה יום שלם בבית. חיכיתי ״שיעבור״. כי ככה זה סובייטים מזורגגים שאין להם רף כאב. לא קיים. אפילו עליתי על זום של שלוש שעות כשאני מתפתלת מכאבים. אפילו השתתפתי. אני בד״כ לא לוקחת משככי כאבים או מורידי חום. אני אוהב לסבול (אוהבת לתת לגוף לעשות את שלו). וכמה יש לו לעשות פאק. כואב לי הפה. הלסת. השרירים. הגוף שלי חם למגע. אני מרגישה את הלימפות. בבית השחי, מאחורי הברכיים. במפשעות. אני עייפה אבל אני לא יכולה לישון מהכאבים. הכאב מעיר אותי. חם לי. קר לי. רע לי. לא טוב לי. אני בוכה. אני הוזה.

כ ו א ב לי. אבא. תציל אותי. בבקשה. בבקשה. אני אהיה טובה. אני מבטיחה. 

המשטרה פה. לא בשבילי 😂 אני לא יכולה יותר. נפרדתי מהילדים על כל מקרה שאמות. כן. כזה דרמתי. אני מרגישה שאני הולכת למוּת. 

אני צופה בסדרה. זה גורם לי לרצות לעשן. להיות מאהבת של. ולהיות אשתו של. 

הייתי אשתו של ומאהבת של. תשע שנים כאן. ותשע שנים כאן. מרגישה שעכשיו אני צריכה להחליט איפה אני רוצה לחיות. שתקופת הנסיון הסתיימה ועלי לבחור. אני על ארבע. על השטיח הירוק בחדר השינה. מקשיבה ללאנה דל ריי

ותוהה לעצמי - מה עדיף? הרפתקאות וטירוף חושים עיוור ואסור או שלווה ביטחון ושגרה? ניסיתי את שניהם ביחד. לא כל כך עבד. זה בכלל אפשרי? 

לא יודעת. אבל אני רוצה. ואם לא בבן אדם אחד. אז בפאקינג שניים. או כמו ששלמה המלך לא אמר - אם צריך לחתוך את התינוק לשתיים - נעשה ונצליח. המצח בשטיח. התחת למעלה. אני צריכה מכות. דמעות. ואהבה. כוסאמק. יום שלישי. פעמיים. כי זה המוטיב בפוסט הזה. וגם. אם אפשר לממש את הפנטזיה של שני גברים עלי. זה יהיה טוב 😁

טוב. חדל קשקשת. 

נפגשת עם במאי הסרטים הצרפתי הצמחוני ביום חמישי אחרי שביטלתי אותו בשבת. 

אתמול ישבתי בשיעור תורה ובכיתי מצחוק כשבטעות קראתי לו הוגו. קוראים לו ברונו 😂 וכל זאת אחרי שבדקתי בטינדר איך קוראים לו. סתמו. 

וגם. אולי חמדנים בסוף נשארים בלי כלום. קירחים מכאן ומכאן. 

אולי עדיף לחבק עץ במקום להחליט על ציפור(ים). 

(עדיין מבייצת) 

ובכלל התכוונתי לסדר את ההורמונים. הם סודרו. ועכשיו כל הבגדים לא מתאימים לי קיבינימט. אתמול היה לי יום רע. קשוח. מגעיל. לא היה לי כזה הרבה זמן. ליתר דיוק מחודש שעבר 😂 אם פעם ההורמונים היו מחרפנים אותי לפחות שבועיים מכל חודש (שבוע הביוץ ושבוע לפני המחזור) שהרי עכשיו זה קורה (להפתעתי הגמורה), בסיום המחזור וביום הביוץ (להבדיל משבוע הביוץ). אתמול אחרי עשר אורגזמוֹת במיטה, ויום דוחה במיוחד - שבו הכל עצבן אותי ודמעות רבות נשפכו מעיניי (בעיקר במחשבות זדוניות על אבוש) ניגבתי בשירותים נוזל צמיגי שקוף ונרגעתי. יחסית. 

עכשיו שאני אקסטרא קטנה, אבוש מרגיש הרבה יותר גדול עלי אם זה בכלל אפשרי 1.90 על 1.50). אני מתגעגעת לידיים השעירות שלו על התחת הקטן שלי. אבל הוא בברלין שולח לי תמונות של ה konzerthaus וכל מה שנשאר לי זה לשלוח לו תמונות של כוס מכוסה למחצה בחוטיני ושדיים מציצים מגופיה. אני חרמנית. ממש. הגרוש עצבני עלי. אנחנו מתקרבים. והוא כבר הטיח בי שהוא יודע שאני מזדיינת עם מישהו. לא שזה אסור. אנחנו גרושים ולא שוכבים ולא ביחד (עדיין). אבל תמיד כשאנחנו מתקרבים הוא מתחיל לקנא. עוד לפני שהוא יודע על מה. והרי. אין על מה. בתכלס. כאמור אנחנו לא ביחד. אני צריכה ניתוּק מהמוח שלי. לפני שהוא מקצר עלי. המשך שבוע טוב. וזה. 

מישהו הלך לכירופרקט ויכול להרגיע אותי שהוא לא ישבור לי את המפרקת? 

שואלת ברצינות. אחרי שהותקפתי על ידי סבא כירופרקט זקן. איזה איש דוחה. הוא לא תקף אותי בתור כירופרקט. הוא תקף אותי בתור גבר חרמן חסר גבולות. הרבה זמן לא הרגשתי פחד כזה מגבר. רק לחשוב על זה מעלה בי קבס וחלחלה. בכל אופן. לפני שהוא תקף אותי לאור יום הייתה לנו ארוחה טובה ושיחה מעניינת ופתאום גיליתי שאולי כירופרקט יכול לעזור לי עם משהו שמטריד אותי מזה שנים. אז כתבו מניסיונכם (החיובי והשלילי) בבקשה. תודה. 

שלפני שהלכתי לבית הכנסת, נכנסתי לרכב בשבע פאקינג בבוקר התנעתי ונסעתי למלון לפגוש את אבוש לטחינה של בוקר.