אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

Life Is Bliss

כְּשֶׁהַחֵךְ טֶרֶם קָבַע אִם הַטַּעַם טוֹב אוֹ מַחְלִיא וְהַפֶּה נִפְתָּח שׁוּב וָשׁוּב לְהָכִיל
לפני 3 ימים. שבת, 16 במרץ 2019, בשעה 06:23

הכל בעצם בסדר. 

חוץ מהפעמים שאני מפחדת רק שזה כמעט כל הזמן. 

כשאני מפחדת אני לא מצליחה לנשום. הגוף נועל אותי בחוץ. אני לא מסוגלת לחשוב. אני לא מסוגלת לראות שום דבר חוץ מהפחד ועל כך נשארת תחומה בצל שלו. 

הכל יוצא משליטה. מאיזון. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. את הרגשות שצפים בי. אני מתנתקת. חוזרת לאוטומט - הרגלים ישנים שמוצאים דרכים יותר ויותר מקוריות לטייח את מה שבפנים.  

ואז כשהכל מגיע לשיא - אני שואלת את עצמי. 

מה שווה כל זה? אם אני עדיין עושה את מה שאני עושה. אם אני עדיין נזרקת לגיהנום שממנו באתי. 

לא הכל רע. לא תמיד רע. 

כמו וויקטור פרנקל אני מסוגלת לראות את היופי מסביבי לפעמים אפילו מהקוקפיט של התופת. 

אני כל כך רוצה את עצמי. 

ואז אני לא יכולה. 

כמה זמן לא בכיתי. 

 

לפני 3 ימים. שבת, 16 במרץ 2019, בשעה 02:17

די קרובות אני שואלת את עצמי מה בדיוק אני עושה כאן. בבור השחור הזה.

הלכתי להקיא. 

 

לפני 3 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 23:41

אני שמה לב שמתשנה לי הקול. 

אני כבר לא מדברת מתוך תחתית של באר. 

מרגישה כאילו משהו בי עושה מקום למישהי מעל גיל 5. 

 

לפני 4 ימים. חמישי, 14 במרץ 2019, בשעה 21:34

הכי קלישאה שיש

לפני 5 ימים. רביעי, 13 במרץ 2019, בשעה 23:54

קטנה הייתי סוחבת שוקו מהמכולת. 

הייתי שמה את השקית מתחת לחולצה ויוצאת מהמכולת. 

חשבתי שכל העולם יודע. 

זוכרת איך יום אחד לא העזתי להוציא את השקית מהחולצה עד שהגעתי לבניין נטוש. 

רק אז העזתי להוציא את השקית. חיכיתי שברגע שאוציא את השקית יקפצו עלי עם סירנות. 

הפחד היה ממשי. 

גם עכשיו, החרשתי משהו שלא הייתי אמורה. 

מד האשמה שבר את הזכוכית. 

מרגישה שכולם יודעים כמה רעה הייתי. 

רעה. 

פאקינג רעה. 

שום אדם שפוי לא מתנהג ככה. 

 

לפני 6 ימים. רביעי, 13 במרץ 2019, בשעה 16:56

אני עובדת עם המתגעגעת קצת? 

או שאני לא חושבת עליך בכלל או שאני מתה בלעדיך. 

אלה שתי האופציות היחידות. זה מה שהוקצה לך מלכתחילה. 

הכל או כלום. כן או לא. שחור לבן. אתה רע או אתה טוב. 

לא סתם אני קוראת לך daddy. היום אפילו אמרתי את זה בקול ותהיתי לעצמי. לא באמת תהיתי אבל כן הרשתי לעצמי לגעת בסיפור שמאחורי הסיפור. 

הטוטאליות הזו אינפנטילית. אני לא אומרת את זה בתור ביקורת. 

זה ילדותי כי רק ילד יכול לחשוב בצורה כזאת מוחלטת או במילים אחרות פשוטה (בגלל שאין לו יכולת התפתחותית לחשוב מחשבות מופשטות). אז ילד, פעוט. 

המנעד פשוט. 

אתה עושה לי טוב אבל אתה רע לי. 

אלה ניתוחים של מבוגר שמנסה לתרץ לעצמו מצב רגשי של ילד. 

במקרה שלי ילדה. 

ילדה שצריכה את האינטקרציה עם המבוגר שאינו נגיש מבחינה רגשית. שמקרב ואז מרחיק . שאומר לה שהיא טובה ויפה ואז מתעלם ממנה לגמרי. שחזור מדוייק של הדינמיקה המוכרת כל כך. 

 

זה מוכר. ובטוח. וחוזר על עצמו שוב ושוב. ושוב. ושוב. 

 

ידיעה אינה פוטרת. 

 

שבי עם זה. 

אל תברחי מזה. 

זה עושה לי פריחה. 

ואז חצי מחשבה עליך הופכת לי הבטן. בדיוק כמו רכבת ההרים לפני שהסרט מתחיל למשוך את הקרון למעלה. 

 

לפעמים אני רוצה שהקרון הזה יתהפך כשאני בתוכו. 

 

 

לפני 6 ימים. רביעי, 13 במרץ 2019, בשעה 06:20

לא. 

למה צריך להסביר לכם הכל? 

לא אוהבות אסהולס. לא לא לא. 

אבל יש לנו סלידה מגברים שמדברים בקול של ילד קורבן, מאלה שכל הגוף שלהם צועק ה צ י ל ו, מאלה שמפחדים מהצל של עצמם ו/או מהגוף של עצמם אז הם עומדים כפופים והולכים שפופים. מאלה שהבעת הפנים שלהם לא משאירה מקום לספק, הם בקושי מחזיקים את עצמם מלהתפרק. ה צ י ל ו. 

 

אנחנו לא אוהבות חארות. בדוק. אבל אם הבחירה היא בין המתואר לעיל לבין המתחרה שממול, שכמו קודמו משתין במכנסיים לנוכח אישה בעלת נוכחות אבל מסתיר את זה ממש ממש (אבל ממש) טוב - הבחירה ברורה.

 

functional mess please 

 

אנחנו בקושי מחזיקת את עצמנו. אז קצת פאסון. לפחות תתיישרו קצת בתמונות תסתכלו לפעמים במראה בשביל לתקן את המבט המבוהל מהחיים. לא משנה כמה אתם "יפים", הפחד ניכר תמיד.

 

(הכתוב לעיל כתוב בלשון רבים על מנת ליצור אשליית מרחק בין הכותבת לעצמה)

 

objective

learn how to fake it motherfucker

 

 

 

לפני 6 ימים. שלישי, 12 במרץ 2019, בשעה 19:02

לאייל גולן יש חברה חדשה.

מהניילונים. קופי של החברה הקודמת.

ילדה יפה וחמודה. 

להלן התכתבות: 

"הוא החבר הכי טוב שלי"

"איזה שותפה יש לי"

"לכל החיים (אמוג'י של נשיקה)"

 

ברצינות אבל. יש בינהם הפרש גילאים נאה. 

מה שיותר מבדר מההתכתבויות הפומביות בין גבר בגיל

העמידה והתורנית זה התגובות של המשפחה המאוד מפרגנת שלה. 

תארו לעצמכם מה זה להיות קשורים לאייל גולן, המלך הבלתי מעורער של הזמר 

המזרחי (ושאר שמות התואר הנלווים).

"הפרגון" הפומבי הזה. ההתרגשות של אמא ואבא על כך שהבת "הצליחה"

בשידוך "המוצלח".

 

דרכו של עולם. 

כסף ותהילה תמורת ילדה יפה, ויש כאלה שאף פעם לא גדלות.

יש מצב שהיא אחת מאלה. שהיא תשאר הרבה הרבה זמן.

כמה תינוקות אחרי כבר לא יהיה לה לאן ללכת. בום. 

בחסות - אמאבא והמשפחה המורחבת.

יש הצלחות ויש הצלחות בחיים. 

רות עבור. 

 

 

לפני שבוע. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 06:04

מתגעגעת אליך. 

עכשיו כבר רק קצת. 

 

לפני שבוע. שבת, 9 במרץ 2019, בשעה 05:37

לאחרונה אני מרגישה כאילו (מתחילת השנה ליתר דיוק) אני בתוך בסיר ומשהו מערבב אותי לכאן ולכאן. בהתחלה זה ממש מעצבן אבל עם כל ערבוב אני מגלה דברים חדשים. 

בקיצור ארוחת שבת אצל אמאבא, שלא כהרגלי אני שואלת את אבא מה שלומו ומכאן הערב מתחיל להתפתח. 

ערבוב. ועוד ערבוב. ואז אפילו היה mic drop. 

איכשהו התחלנו לדבר על איך החיים נראו בקומוניסטה והערבובים התחילו להרגיש קשים. 

זוכרים את הסיוט שלי? אותו אחד שחוזר על עצמו מגיל 12. תעלומה. לא ברור למה בדיוק אותו סיוט חוזר על עצמו שוב ושוב. 

אז קודם כל, תודה לתת המודע. 

שנית, תודה לגוף. 

מקום שלישי אבל בעיני הכי חשוב - תודה לסקרנות הבלתי נלאית. 

 

בקיצור - פענחתי. 

 

עכשיו, אתם מכירים את זה שעולה בכם שאלה? ונורא בא לכם למצא את התשובה. לפעמים זה קורה די מהר. לעיתים זה נגרר במשך שנים. אז מגיל 12 - שנים. רציתי לדעת. 

הדבר הראשון שאני שואלת את עצמי במעמד הידיעה - זה איך זה עוזר לי לדעת? למשוך קו מנקודה א׳ לנקודה ב׳. פאק, אפילו קיבלתי תמליל לסצינה שהניעה (וכמובן עדיין) אותי. 

אני מרשה לעצמי לתהות בעניין שהרי הגילוי טרי ואני מרגישה די בשוק שזה בכלל קרה (הגילוי).  

אני מניחה שהעיבוד המסקנות והישומים יגיעו עם הזמן. 

יה אללה, קומוניסטה, איזה מקום הזוי.