Dark Metamorphosis

*חובה במקלחת על הווליום הכי גבוהה*

המקום שהכי טוב לנפש ולגוף😍

הכול נהיה נגיש מדי, מהיר מדי, זמין מדי. פעם היה צריך להתאמץ בשביל להשיג דברים, להשקיע זמן, סבלנות ורצון. היום, בלחיצת כפתור, כמעט הכול נמצא בהישג יד.

וככה זה גם עם מערכות יחסים ועם סקס. משהו שפעם היה מיוחד, אישי ובעל משמעות, הפך אצל רבים לעוד צורך רגעי שחייבים לספק. הוא נמצא בכל מקום, בכל אפליקציה, בכל פינה, ולעיתים נדמה שאיבד את העומק שהיה בו.

בעיניי, סקס הוא הרבה יותר ממעשה פיזי. הוא חיבור בין אנשים, דרך להכיר את הנפש שמולך, לבנות קרבה, אמון ואינטימיות. הוא לא אמור להיות רק עניין של לסמן וי ולהמשיך לאדם הבא.

אולי זו גם אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה אנשים נשארים רווקים בגילאים מאוחרים יותר. כשהכול פתוח וזמין, קל מאוד לוותר. אם מישהו לא רוצה אותי, אין בעיה, נכנסים לאפליקציה ומחפשים מישהו אחר. במקום לבנות, להתמודד ולהשקיע, פשוט עוברים הלאה.

וזה עצוב בעיניי. כי ככל שהאפשרויות גדלו, נדמה שלפעמים דווקא היכולת להתחבר באמת הלכה לאיבוד.

אנשים מחפשים את הריגוש הבא עוד לפני שנתנו הזדמנות אמיתית למה שכבר נמצא מולם. יש תמיד תחושה שאולי מעבר לפינה מחכה מישהו טוב יותר, יפה יותר, מעניין יותר. אבל מרוב שמחפשים את המושלם, מפספסים את האמיתי.

אהבה, חברות וזוגיות מעולם לא נבנו על שפע של אפשרויות. הן נבנו על בחירה. על ההחלטה להישאר גם כשלא הכול מושלם, להכיר אדם לעומק, לקבל את החסרונות שלו ולתת לו להכיר גם את שלך.

היום נדמה שאנשים מכירים אחד את השני דרך תמונה, כמה משפטים בפרופיל ושיחה של כמה דקות. אבל אי אפשר להכיר נשמה דרך מסך. אי אפשר לבנות קרבה אמיתית כשכולם כבר עם רגל אחת בחוץ, מחכים להזדמנות הבאה.

ואולי זו הטרגדיה הגדולה של הדור שלנו. מעולם לא היה לנו קל יותר להגיע לאנשים, ובו בזמן מעולם לא היה לנו קשה יותר להתחבר אליהם באמת. אנחנו מוקפים באינספור אפשרויות, אבל צמאים לקשר אמיתי. מחוברים לכולם, ובכל זאת מרגישים לבד.

והדבר הכואב הוא שזה כבר לא משפיע רק על רווקים. זה מחלחל גם אל תוך הנישואים. גם אנשים שבנו בית, הקימו משפחה והבטיחו להיות שם זה בשביל זו, חיים בעולם שבו הפיתוי נמצא בכל מקום. מספיק טלפון אחד, הודעה אחת או אפליקציה אחת כדי לפתוח דלת שלא הייתה אמורה להיפתח.

לפעמים נדמה שהרעיון של "הדשא של השכן ירוק יותר" הפך לדרך חיים. במקום להשקיע במה שיש, קל יותר לפנטז על מה שאין. במקום לטפח את הקשר, יש מי שמחפשים ריגוש חדש. אבל האמת היא שכל קשר, גם המרגש והמסעיר ביותר, יהפוך בסופו של דבר לשגרה. ההבדל הוא לא במציאת האדם המושלם, אלא ביכולת להמשיך לבחור באותו אדם גם כשהחיים כבר לא נראים כמו בתחילת הדרך.

נישואים אינם רק אהבה. הם אחריות, מחויבות, חברות עמוקה והחלטה יומיומית להישאר. הם היכולת להחזיק יד גם ברגעים קשים, להילחם על הקשר כשקל יותר לוותר, ולזכור למה בחרת באדם שמולך מלכתחילה.

אבל בעולם שבו הכול זמין, גם אנשים הפכו בעיני רבים לזמינים. וכשאנשים הופכים לאפשרות שניתן להחליף בקלות, משהו מהקדושה של הקשר הולך לאיבוד. לא כי חסרות אפשרויות, אלא כי חסרה הסבלנות להעמיק במה שכבר קיים.

כי בסופו של דבר, מה שאנשים באמת מחפשים אינו עוד גוף, עוד התאמה או עוד שיחה חולפת. הם מחפשים מקום להרגיש בו בבית. מישהו שיראה אותם באמת, שיישאר גם כשההתלהבות הראשונית חולפת, ושיבחר בהם מחדש בכל יום.

וזה דבר שאף אפליקציה בעולם לא יכולה להבטיח.

מה זה המשחקים האלו במונדיאל השנה???

כזה שיעמום אמאל'ה.

ציפתי ליותר

🥹

*התמונה נערכה ע"י Ai כדי למנוע זיהוי וודאי 😘😘😘😘

היה לך הומור שחור.

ואפל מאד.

היית בנאדם שרק מנסה להרים את הראש מעל האפלה שלך.

אבל מסתבר שהאפלה ניצחה אותך והחלטת לא לחיות יותר בעולם הזה.

תמיד היינו מתווכחים מי ימות ראשון, כנראה שניצחתי אותך ואולי באמת ניפגש בעוד כמה שנים בגיהנום?

אני כל כך עצובה שראיתי את הידיעה הזו.

הקשר שלנו תמיד היה חברותי.

היינו רבים כמו שני אחים ועל שטויות.

היינו מאחלים לאחד השנייה למות אבל לא התכוונתי שבאמת זה יקרה.

דיברנו לפני כמה זמן,זה היה נראה שאתה בטוב.

אמרת לי מה אתה עשית בחיים ואיך התקדמת.

אבל כנראה שזה לא היה מספיק לך.

אני מצטערת שלא בדקתי לשלומך כל יום.

ואני מצטערת שלא הייתי שם באמת.

כמו שלא הייתי באמת לאקסית שלך.

זה עד היום רודף אותי ועכשיו אתה תרדוף אותי.

אני מקווה שעכשיו אתה שמח וטוב לך איפה שלא תהיה.

ואי פעם בגלגול הבא שלך שתחליט להעלם מהעולם בבקשה תשלח לי מכתב פרידה.

אני שבורה,

אוף סעמק.

אני רואה סדרה חדשה NCIS: Origins 

ומשום מה אני לא מצליחה להפסיק לבכות.

ואני בוכה מפאקינג סדרה.

אבל לא מצליחה לבכות כשאני באמת צריכה.

והדבר הזה כל כך מתסכל אותי.

איך אני מצליחה לבכות מסדרה ואילו מהחיים האמיתיים שלי אני לא מצליחה להוזיל דמעה?!

כל אלו שתמכו בהם,

מעניין מה אתם אומרים עכשיו ?

אם התחקיר הנוכחי באמת נכון ובאמת יש עדויות לכך.🤭

נבלות בצורת אדם.

אני מרגישה אותה. את האפלה שמתחילה לצוץ. את התהום שרוצה למשוך אותי אליה. אני מרגישה שמאז המקרה יש בי דיכאון קל. כמובן שעדיין לא אובחנתי, אבל למי יש זמן לזה?

בין הורות לעבודה, איך בכלל מוצאים זמן לעצמך? כשאת אם חד הורית לכמה ילדים?

אני מרגישה שאני טובעת בתוך בור שחור, מקום שאין בו קרני שמש שמצליחות לחדור. אבל אני עדיין צריכה לתפקד, כי יש לי אחריות. אחריות שבחרתי להביא לעולם הזה, ואני צריכה לדאוג לכל צורכיהם, כי אני ההורה הפעיל היחיד.

אז אין לי את האפשרות להישאר במיטה ולא לקום עד שנה הבאה. אין לי את הפריבילגיה לעצור. לכן צריך לפקוח את העיניים בכל בוקר, גם כשאין חשק. גם כשהנפש כבדה. גם כשהחושך לוחש לך להישאר במקום.

וצריך לקום. להתארגן.לחייך לעולם ולהמשיך הכל רגיל כאלו שהעולם שלך לא עצר מלכת  ברגע שזה קרה.