דברים שרציתי לומר

עדיין יש לי את הקטע הזה
ילדותי משהו, מושך תשומת לב בדרך של עקיצות, הצקות. מהאלה שידחפו לך אצבע לפה באמצע פיהוק או יתנו נשיקה בבפנים של האוזן איפה שכואב, ואם תכעסי, אחייך אלייך ואקווה שהחיוך יצליח שוב לחלץ אותי מהסיטואציה. אבל פה מדברים אחרת, פה לכל אחת יש גבול אחר, רצונות אחרים, דרך שבה היא רוצה שיפנו אליה, אחת אוהבת כח, אחת רוצה רכות, השלישית רוצה שתראה לה שאתה הבוס עוד לפני שתדע איך קוראים לך. ואני, אני יודע למשוך בצמות, וכן, גם במקומות שזה הכרחי, ברכות נכונה וקשיחות נכונה אף יותר.
אני איש של הבעות פנים, טונציות, סרקזם וים של צחוק, שלפעמים הולך קצת לאיבוד בתוך מסך שחור חסר רחמים.

מה הקטע עם מפיצי התמונות לזמן מוגבל? כל היימחק למיניהם. זאת גחמה רגעית או צורך בלתי נשלט של הצפת הודעות כמו "בואי לאבא בובהל'ה"? עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני האחרון שאתנגד לתמונה של אצבעות על הפיטמה או פוזה מחמיאה של רגליים מפושקות אבל ראבק, תנו תוספת זמן קטנה, אנשים עובדים פה. וגם זה זמן מלחמה. יורים עלינו.

עוד מנסה להבין אם אני הגוד גאי שנכנס במקרה לג'ונגל אחרי שנים שהיה במערכות יחסים ארוכות או שהרדמתי את האריה שבפנים והוא רק חיכה שאסיר ממנו את המחסום מהפה. ביום לובש פנים רציניות ובלילה צמא לטרף עם שיניים מדממות. השאלה הגדולה אם יש מכאן כבר דרך חזרה, ואם אני בכלל מעוניין ללכת בה.

אופי מתמכר. מחזיק את החבל במיליון קצוות ולפעמים מרגיש שקצת מפספס את הפואנטה של להינות מהדרך. נמצא ברדיפה מתמדת אחרי עוד מטרה, עוד אייטם, עוד זיון, עוד פריקה, אין שובע. כבר לא שוקע למחשבות יתר, לתחושה האבודה, לפעמים מתגעגע לזה, רק כדי שיהיה לי את התירוץ המושלם להגיד פאק איט ולטוס להודו לחודשיים. רק כדי לנשום את האוויר הצלול של הצפון או רעש הצפירות במיין באזר בדלהי.

 לפרק ולבנות מחדש.

חשבתי שזה געגוע, שאני כואב את העובדה שהלכת, גם אם עברה כבר שנה וחצי.
חשבתי שאני בשל ורוצה לתקן. רציתי לשמוע אותך צוחקת. רציתי להיות משמעותי.
היום אני מבין, שחיפשתי משהו חי במקום שנסגרה בו הדלת. החזקתי את התקווה, את האפשרות לתקן.
אני מתגעגע לרגעים שבהם הייתי מורגש, הייתי חי, דרך העיניים שלך. ואני יודע, זה לא הוגן לבקש ממך להחזיר לי את התחושה הזאת כשההווה שלך נראה כל כך אחרת. אני לומד לשחרר, לא כי זה לא כואב, כי אני לא יכול לבקש ממי שכבר לא נמצאת להוכיח לי שאני קיים.
אני לומד לשחרר, לא בכעס, לא מפגיעה, מהכרה. זה היה חי וזה נגמר.

סימנת לי בעיניים.
למרות שהיית נראית לי קצת תמימה,
הוא לא היה תמים כל כך, המבט הזה.
עצרנו. הסתכלנו. לא נבהלנו. גם לא מהשקט.
הרצת עליי סריקה זריזה, בוחנת את הגוף, השפתיים, הזקן, הידיים. אני מוכן להישבע שדמיינת אותן אוחזות לך את האגן, מלטפות לך את הלחיים ומצמידות אותך אליי.
אין כבר כלום שעומד בינינו, רק מבט אחד קרוב, עמוק, נוגע. אחד מול השני, עדיין עם בגדים, כמעט עירומים.

כמה שהוא היה משמעותי, הוא השאיר אחריו אדמה חרוכה, כמעט מדממת.
שני אנשים בפסגות שלא חלמו עליהם משוטטים בעולם בנפרד בידיעה ששום דבר לא ישתווה לזה, ואולי טוב שכך.
העולם לא בנוי למעברים חדים כאלה של ריגוש, הוא מקדש יציבות, שיגרה. אהבה שנבנית מיסודות חזקים, מהיכרות פשוטה.
והיינו אש חיה, וגם אחרי שנתיים, הגחלים עוד בוערים בכל פעם שיש תמונה בסטורי, שיש סימן חיים.
את היית השיעור הכי חשוב, היית בית ספר.
פתחת לי את הלב למקומות שלא חשבתי שהוא מסוגל, היית המקור לכוח, עד שהפכת לחולשה.
וכשאני מרגיש חלש אני מתמלא קוצים, כמו קיפוד, מסתגר ומתחייב שאף אחד לא יחדור את השיריון הזה.
אהבתי אותך כמו מטורף ואיבדתי את עצמי. עכשיו מחזיר את הביטחון, את האמונה. המקום שהיה לי לכוח, הפך לחולשה.

אני מאוד חד עם הלשון, ויש סיטואציות שזה לאו דווקא משרת אותי. תמיד נאמן לאמת ואלרגי לבולשיט, כן ואותנטי.האמנתי שזה הנשק שלי, וגם לא התאמצתי כל כך כדי להשתמש בו, הוא הרי טבוע בי. פעם אחת מישהי רנדומלית לפני כמה שנים אמרה לי משפט שאני לא שוכח "לא כולם רוצים לשמוע את האמת כל הזמן", היא לא הייתה דמות משמעותית בחיים שלי ועדיין, המשפט הזה מלווה אותי מאז. לדעת להגיד את הדברים בישירות זה כלי שצריך לדעת איך להשתמש בו, ברגישות ובזמן המתאים, לדעת שאנשים מורכבים, ולכל אחד יש ערוץ אחר לקבלת מידע. תמיד האמנתי בתכלס. ישר לפנים, לרוב הוספתי חיוך קטן כדי להמתיק את הבשורה. עכשיו עובד על עדכון גרסה, יש אמת אחת, אבל יש לה 70 פנים.

 הם רוצים שתצליח

ואז מתים שתיכשל

שתלמד בלי להוכיח

שלדרך יש הסבר

הם מעריצים אותך

על השטויות שעשית

שלא הצלחת להחזיק

את החובות שלא מילאת

אני רוצה לראות אותך ככה

יפה גם בלי איפור 

עם קצת גוונים של שמש

וחיוך כמו ציור

תבואי איך שאת

ותתני לי לדמיין

איך בתוך תוכך הייתי שלם

דברים שרציתי לומר