"הלילה אנחנו הולכים לתרגל קאמה-סוטרה" אני אומר לך, ברכב, מסתכל בזווית העין, איך אורות הדרך החולפים לאיטם מאירים אותך שוב... ושוב... ברוגע קליני, כאילו סקאנר עצום וחמים סורק את תגובות גופך בטמפרטורת החדר.
אני מחייך לעצמי קלות כשרואה איך, לאט-לאט מתגברת זרימת-הדם בלחייך בציפייה;
את עוד לא יודעת מה מחכה לך, אבל הראש שלך כבר מתחיל להתמקד בדבריי יותר ויותר...
הסקרנות שלך עכשיו, רק הולכת וגוברת, כשאת רואה, איך אנו יורדים מכביש האספלט ומתקדמים בתנועת גלגלים מדודה, בדרך-האפר הכפרית, בין שדות ירוקים רחבים, מעבר למה שהעין יכולה להכיל.
הנה עצרנו, ועכשיו את לוקחת כמה נשימות עמוקות... והתרגשות מציפה את גופך.
כשאני איתך... ואנו יוצאים מהרכב למקום מסתורי, מואר כעת רק באור הירח-המלא ונראה בעינייך כאיזו חווה נטושה, אך הוא בעצם היה פעם אורווה.
צריפים וסככות עזובות עומדים עירומים באור הקריר, החיוור...
לאט-לאט עולה בראשך השאלה הטבעית, "מה עבר על המקום המוזר הזה, שגרם לו להתרוקן מנפש-אדם, האם התרחש פה משהו רע?.."
אבל המבט התכליתי שלי, מבהיר לך, 'עכשיו, התרכזי בכאן ועכשיו.'
וכשאני מלביש את גלגלי-הדורבנות על מגפי-הרכיבה שלי ושוט-הזנב הארוך מגולגל על מותני, משלים את הלוק של, ג'ינס, מעיל-אופנוענים בסגנון אינדיאני וחגורת עור עם אבזם ערד גדול –
אז את מבינה שאני לגמרי Means business.
בראשך רצים סימני-שאלה כמו אוטוסטרדה של תהיות מציפות,
אבל אז את נזכרת שאמרתי לך שמחשבות הן רק עננים חולפים המסתירים את מה שאנו באמת מרגישים...
ועכשיו, כשאת מתרכזת במה שאת מרגישה בזה הרגע, אדרנלין מתחיל להציף אותך במקום תהיות, ליבך פועם בחוזקה, גופך חם ונרגש לקראת המשך הסיפור ולפני שאת מספיקה לבטא את כל זה במילים, אני תופס בשיערך ומכופף את פלג כופך העליון לצד ירך שמאל שלי, בתנוחת "לידינג", של שפחה גוריאנית וגופך מיד נזכר בתחושה, אי-נוחות מובלת ומוחזקת היטב, פחד לצד תבנית מוגנת... ואת מתמסרת לטון, שהכתבתי.
אני מוביל אותך כך, צליל דורבנות הברזל המשקשקים עם צעדינו בשירת אל-חלד צורמנית, גורם לצלילי הלילה הרכים להחריש בפנינו והכל נותן לך תחושה מעוררת, כאילו אנו עושים איזה משהו אסור, מפירים את הדממה הקדושה של האפילה.
אנו פוסעים אל תוך מה שהיה פעם מכלאה עגולה.
אני מעמיד אותך, ידיים רפויות לצד-גופך ונעמד מולך במרחק של כ-2 מטרים.
אני מורה לך להזדקף ולהרפות כתפיים וכשראשך מורם את מבחינה בגדר סביב ומתחילה לחלחל בך ההבנה שהמקום הזה נועד בעבר לאילוף סוסים, ואת משתאה, מול הרעיון האקזוטי, הראש שלך שואל – 'מה הוא חושב לעצמו?' אבל בגופך מתגברת חמימות מרגשת, במיוחד בין הרגליים, ורטיבות דביקה מדגדגת את ירכייך הפנימיות.
את מביטה בי בחיוך נבוך, מנסה בכל הכוח להסתיר את מה שמתחולל בגופך, אך החיוך הדק שלי מראה לך שעצם המאמץ חושף עוד יותר את סודותייך הקטנים.
כעת, אני מרצין, ומביט בך במבט נוקב שגורם לשערך לסמור קלות, כאילו חשמל-סטטי מושך ומשתעשע בו.
בקול נמוך ואסרטיבי, אני נותן הוראה עניינית, "תרימי ידיים ותסתובבי עם גופך אלי."
מיד תחושותייך מקבלות גוון של חטא, את תחת מעצר אחרי ששברת איזה טאבו, ואת מבצעת שלב-שלב... גופך מתכווץ וקטן בהכנעה מול כובד משקלה של ההנחיה שלי.
אני סורק ובוחן את גזרתך מבעד לבגדים כמו ברנטגן, אפילו בגבך אלי, את מרגישה את העיניים שלי חולפות עוד ועוד על-פני גופך העסיסי, מלא ברוך בדיוק במקומות הנכונים.
אני אומר לך להתכופף, בסיטואציה הזו, ההוראה הזו נשמעת לך פולשנית מתמיד ואת מבצעת בהיסוס מסוים... פנייך מאדימות ולוהטות כשאני נועץ מבט כמו נץ בישבנך הענוג המתקמר.
השניות עוברות בעצלתיים, שניה אחר שניה... ולך יש תחושה כאילו את עומדת שם בקרנו הלבנה כבר שעות –
אור הירח מרגיש כמו פלורסנט מזמם בבית-חולים ועיניי מנתחות את הרים וגבעות קימורייך.
אז אני אומר לך להתיישר ולחזור להתייצב בפנייך אלי ואת מצייתת בתחושת הקלה קלה.
אבל אז משב-רוח צונן מגיע, צמרמורת חולפת בכל גופך וכעת את כבר לא מסוגלת לשמור על משמעת-עצמית ולנהל את החשק הבוער בך...
את יורה כלפיי צרור של שאלות חוקרות מתוך לחץ והתרגשות.
בשקט אני מתקרב, בצעדים דומיננטיים, למרחק כמטר ממך, ונעמד בפישוק קל, ידיים בחגורה כמו איזה רס"ר, בהונות בחוץ;
אני רק מביט עמוק וחד בעינייך, בשתיקה ארוכה... נותן לך לשטוף הכל החוצה.
כעבור מספר רגעים השקט הדק והעוצמתי עוטף אותך ואת נרגעת, משפילה מבט ומורידה את הראש קלות בכניעה.
לרווחתך אני מתקרב בצעדים יותר שלווים, ונעמד קרוב, צמוד, את ממש מרגישה את נשימתי החמימה כמו משב אוורירי על עורך – מתנשא בגובה מובהק, מעליך.
עתה, אני תופס בתחתית סנטרך באחיזת אצבעות עדינה, אך גם חסונה, ומרים את פנייך אל פניי.
עינייך פוגשות בעיניי... גם כשמבטך מעט מושפל...
ברגישותך הגבוהה את מזהה במבטי, להט, מוחזק היטב ובשליטה;
את מרגישה, עכשיו, איך אני מכסה אותך בתבנית שמעניקה גבולות של ביטחון שאת יכולה להרשות לעצמך להתמסר אליו בהנאה...
ולצד זה נגיעות מעוררות של מתח המעבירות זרמים, זרמים, בקצות החלקים הארוגניים של איברייך.
אני עוזב את הסנטר ומורה לך בקול יציב, כמובן מאליו שתיישמי, לפשוט את בגדייך.
דעתך מוסחת לרגע לסביבה ולצינה הקרירה ולעובדה שלפני שהגענו לכאן, נתתי לך הוראה לא ללבוש, לא תחתונים ולא חזייה, ואת יוצאת במחאה מבדרת;
אך אני רק ממשיך להחזיק שליטה בעינייך, עד שאת מתחילה להסיר את הבגדים בעודך ממשיכה במחאותייך.
כשאת עירומה קליל, גופך בוער ולח מבושה ועוד תחושה לא מוסברת, ועדיין מברברת, עיניי על ערוותך, מעבירה בה גלי-חשמל פועמים... ואז אני מניח יד אחת על גזע-המוח שלך וביד השנייה לוחץ באצבע המורה בין גבותייך,
אומר בקול נמוך שמאלץ אותך לשתוק כדי לשמוע, תוך כדי שאני מדגיש מילים חשובות,
"לי-את, מעכשיו, רק אני, משמיע פה קול, ואת חרישית כמו עכברה."
בלי להבין בעצמך כיצד, את נרגעת ומפסיקה לדבר באחת – ויחד עם זה גם המחשבות שלך עכשיו, ממוקדות לחלוטין בי ובמילותיי.
אני מחזיק בכתפייך בשתי ידיי ואומר לך בטון נינוח ומרגיע, "קפלי את הבגדים שלך במסודר והניחי אותם בפינה."
קצת כמו מתוך טראנס את מתחילה לקפל וכשאת מסיימת, את ניגשת עדיין בהלך-רוח אוטומטי להניח את הבגדים, אבל אז את שמה-לב שאין פה בכלל פינה.
את מסתובבת אלי ופותחת פה לומר משהו, אבל כשאני מביט בעינייך את נזכרת ושותקת, מתחילה להתלבט בינך לבין עצמך מה לעשות...
את מסתובבת מעט לאורך הגדר, חושבת ואז נעצרת, מביטה אלי בעיניים מבקשות אישור ואני מהנהן ואז את מחייכת ומניחה את הבגדים, מצפה להנחיה הבאה.
בקול ברור וסמכותי, אני אומר לך לגשת מולי, להסתובב 180 מעלות, להתכופף ולפתוח לרווחה את פלחי-ישבנך מול עיניי הבודקות.
לאט-לאט... צעד אחר צעד את, ניגשת, נעמדת מולי כמקודם, פטמותייך זקורות מהגירוי החם באוויר הקר... עור ברווז מקשט את גופך החטוב והחושני.
את מסתובבת במקום בדממה, מציגה בפניי את עכוזך העגלגל, מכופפת באיטיות את אגנך, משחקת קצת; נדנוד קל מגרה שנועד לערער את היציבות הסלעית שלי, הבלטה חצופה מעלה, הידיים מפשקות את הפלחים וחושפות שני חורים מגולחים ויפים, נוצצים ברטיבות נדיבה באור הלבנה...
אבל את לא מצליחה להוציא אותי מאיזון.
גאה בעצמי שאני מצליח לשמור על סטואיות מול התצוגה החושנית הזו, כשכל מה שבא לי עכשיו זה לקרוע מבעד לסקס-האפיל שלך ולטרוף אותך, אני טורף אותך במבטיי במקום...
את מרגישה בכך ורטט קל בכל גופך ונשימותייך נעשות עמוקות ונרגשות, חזך הבשל, עולה ויורד, עולה ויורד...
אני מצווה "נאדו" תוך כדי שאני מצביע על הרצפה לרגליי והיא מגיעה בצעדים מהוססים ונשימות מרוגשות – יורדת לנאדו, בחוסר נוחות עם האדמה על גופה העירום ומתיישבת עם מפרקי-יד חשופים בהכנעה.
אני בלבוש קאובוי עם שוט רכיבה ארוך (זנב אחד) – מגפיים עם דורבנות, ג'ינס, חגורה עם אבזם מערבי רחב, ז'קט אופנוענים בסגנון אינדיאני.
אני מתכופף קלות, מדגיש את הפרש הגבהים ומניח לה יד על הראש כמו כלבה, היא מרכינה את ראשה באינסטינקט ואני אומר לה בשקט לעצום עיניים; אומר לה, "תנשמי עמוק, אוויר פנימה – אוויר החוצה, תתמסרי לחושך המלטף שבחוסר-ראייה... את הסשן הזה את תבלי באפילה מוחלטת כשרק הקול שלי מנחה אותך." לפתע כמו מתוך אינסטינקט של חשש היא פותחת עיניים בלי שאישרתי ומביטה בי במבט מתחנן של עיני-כלבלב.
אני מביט בה לרגע וניגש רוכן מאחוריה ברגליים מכופפות, מניח יד אחת על עיניה ומשעין את ראש לאחור על החזה שלי – חוזר על המשפט; כשאני מסיר את היד מעיניה היא שלווה, לא מרגישה שוב צורך לפתוח עיניים, אז אני נעמד חזרה מולה, עם יד על ראשה המורכן ומרשה לה לפתוח אותן.
אני מושיט לה כיסוי-עיניים עם הריח שלה שהיא רגילה לו ומורה לה לכבוש אותו, היא מצייתת ואני חוזר על המשפט הקודם, רואה בשפת-גופה איך היא נרגעת בשקט, ראשה נשען מעט לצד ימין חושף את הצוואר בהתמסרות.
אני רוכן מולה ואומר, "מעכשיו" *אצבע-צרדה ליד אוזן שמאלה פעמיים* "רק הקול שלי" *אצבע-צרדה ליד אוזן ימין פעמיים* "מנחה אותך." אני מחכה קלות לראות שהפנימה והיא מהנהנת, נושק למצחה בין הגבות ומתרומם חזרה לעמידה גבוהה.
אני נותן הוראה, "סלייב-ליפס" היא מרימה את ראשה כלפי, מפשקת את שפתיה קלות בצורת נשיקה חושנית ומחכה – לאחר כמה שניות אני מתכופף ונושק לשפתיה וכששפתינו נפרדות, עולה חיוך קל בפיה.
"אובידיינס" אני מצווה בקול ברור ועמוק, לוקח לה כמה שניות להבין אז היא נזכרת את התנוחה הגוריאנית; היא נשכבת על הבטן בחוסר-נוחות (בגלל העירום והאדמה), אני מקרב את רגלי אליה במופגן כדי להעביר את תשומת-הלב שלה מחוסר-הנוחות אל הרגל, לבסוף היא מורידה את ראשה, משעינה עליה את לחיה ונותנת לרגלי נשיקה. אני עומד כך בשקט מוחלט כמה רגעים ואז אומר בקול חם, "כלבה טובה" ומושך בעדינות את הרגל, כדי לסמן לה לחזור להזדקף.
בצעדים ברורים שתשמע, אני מסתובב סביבה סיבוב מלא ונעמד במופגן מאחוריה בזווית קלה; אני מוריד את השוט המגולגל מהחגורה שלי ומצליף בהפתעה, הצלפה חדה לימינה שגורמת לפלג גופה העליון להירתע קלות ואז להתכווץ – אני נותן לה להישאר ככה מספר שניות ואז רוכן מאחוריה, מניח יד מרגיעה על מקלעת-השמש שלה מתחת לחזה, ידי עולה ויורדת עם נשימותיה עד שהיא נרגעת אל תוך המגע, שואבת ממני חזרה את הבטחון; ואז אני תופס בשערה בכוח, מושך אלי לאחור ולוחש באוזנה, "שריקת השוט, תשמש כעונש, כשאני לא מרוצה. אני בטוח ש-את רוצה לעשות אותי מרוצה, נכון?"; היא באה לענות, אך אני שם אצבע משתיקה על פיה ומצקצק, היא מבינה את המסר ומהנהנת כשהאצבע עדיין על שפתיה ורק אז אני משחרר את שיערה ולוטף קלות ללחיה.
אני מתרומם וחוזר לעמוד מולה די קרוב, אני מכה ברצפה בקרסול שהדורבן ישמע ואז מתכופף וטופח באצבע על הגלגל שישמע חזק יותר ואומר, "הגלגל זו אזהרה, את הולכת להיות קשובה כדי שתשימי-לב לצליל" אני מביט בה והיא מהנהנת בהבנה.
המשך יבוא...