אלים שאונסים וכופים את עצמם על נימפות ואלות אחרות
אל חקלאי שתוקף אהובה יקרה
גורמים כוחניים המנסים לקחת בעלות על יופי ועל אישה
יצרים פראיים, לבבות שבורים, ופייטן אחד קסום שירד אל השאול להציל את יקירתו מהמוות
הוא היה בנו של האל אפולו "פטרון המוזות" וקאליופה – בכורת המוזות.
בדומה לאביו הייתה לו חיבה גדולה לנימפות; אביו הפך אותן לסמליו, (כזר-הדפנה שעיטר את ראשו) כאשר לא יכל לקחת עליהן בעלות, והוא אורפיאוס עתיד להפוך את הנימפה בה התאהב כמוזה היחידה של שיריו; שניהם עשו זאת כדי לנצח את המוות, שניהם ניסו לגבור על חוקי הטבע.
כשאורפיאוס לקח את הנימפה אורידיקה לאישה, והם חגגו את נישואיהן בין כל האורחים שבאו לחגוג עימם עבר לו היימן – אל הנישואין, ובידו הלפיד שאמור להאיר את היצר-המיני הקודם ולמסד אותו בתרבות נישואין; אך בניגוד לאור המתבקש שהיה אמור לברך את חתונתם של שני הצעירים, הלפיד הפיץ עשן שגרם לאורחים להיחנק ולהשתעל קלות... זה היה הסימן היחיד, אבל לכולם היה נוח יותר להתעלם ממנו.
בהמשך היום, אורידיקה ירדה אל האחו היפהפה להנות מהפריחה המשכרת יחד עם חברותיה הנימפות... היא לא ידעה שבמקום אחר, רחוק משם, אבל גם-כן באחו מהמם בשיא-יופיו, הגורל זימן משהו מסוכן, לא פחות מסוכן ממה שאורידיקה עצמה עומדת להיתקל בו.
באותו האחו, הסתובב באותו הזמן, אחיו למחצה של אורפיאוס – אל זוטר בשם אריסטאיוס, בן לאפולו ולקירנה שהינה עוד אחת מהנימפות אשר אפולו כפה עליהן את עצמו ולאחר-מכן חטף אותה ללוב והפך אותה למלכה תחת חסותו.
אריסטאיוס היה אמור לייצג את הטבע המבוית, הוא היה אל של חקלאות, היה לוקח את הפרא ומאלף אותו, אך באותו היום היצר שלו בגד בו.
כשהוא הבחין באורידיקה, הוא לא יכל לעצור בעצמו, הוא שלח יד, היא סירבה וניסתה לברוח והוא רדף.
רגליה היחפות פסעו בין הפרחים היפים, אך אותם פרחים הסתירו בניהם סכנה איומה, נחש צפע – מצד אחד סמל לפריון, אך מצד שני סמל לאינסטינקט זוחלי, הבסיסי ביותר וכשהיא פגעה בו בטעות בריצה הוא הכיש את רגלה; היא נפלה ומתה... ומצאה את עצמה בשאול, כצל, בלי יכולת לתקשר, חולפת בין שאר נשמות המתים, לא-מורגשת כמוהן, יופייה הטבעי שגרם לכולם לחשוק בה, איננו עוד.
אורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער – וכבנו של אביו, הוא לא התכוון להיכנע לחוקי-הטבע.
הוא לקח את הכלים שנתנו לו הוריו, הלירה של האב, קול השירה האלוהי של האם, כולם ידעו ששיריו היו מאלפים את הטבע, כשאורפיאוס שר, עצים נעקרו ממקומם כדי להקשיב לו, חיות-טרף נרגעו מתוקפנותן וקולותיהן של כל המוזות התייצבו מאחוריו, הוא היה התגלמות התרבות שמושלת בטבע.
הוא ירד אל השאול הקודר, הממלכה האפילה של החושך שבמוות.
תחילה הוא פגש בכארון, הבירוקרט הזקן, קר-הלב, האיש בברדס ונושא עששית בעת שהוא מוביל את נשמות-המתים אל תוך השאול בסירתו, בנהר הסטיקס.
"אין לך את מטבע כארון, מקומך לא כאן, אינך מת" כארון סירב להעביר את אורפיאוס, על גלגלי-השיניים של מערכת השאול המשומנת, אין מקום להפרת חוקים קוסמיים.
אבל אז אורפיאוס התחיל לשיר...
קולו חצב בלב הקרח הקפוא של הזקן, ליבו נכמר על האמן המאוהב והוא הסכים ללבסוף להעבירו ללא תשלום.
אך בשערי-הגיהינום ניצב שומר מטיל-מורא ואיום, סרברוס, כלב-השאול המפלצתי בעל שלושת הראשים חשף את שיניו כלפי אורפיאוס המסכן והתכוון לתקוף.
אך בידיו של אורפיאוס היה כלי עוצמתי – האמנות...
האמנות אשר נותנת מזור ליצרים הבסיסיים שאיננו יכולים לתרגל באופן מתורבת, אלימות, תשוקה, אגרסיביות, מיניות.
האמנות שמאלפת את האינסטינקט, את הטבע הפראי, את היסודות שאיננו מסוגלים לתפוס.
האמנות עבדה גם כאן ושירתו המופלאה של אורפיאוס הכניסה את יצור-השאול לשינה עמוקה.
כמו הנחש לפניו, גם סרברוס לא היה 'טוב' או 'רע' יותר מכל אחד אחר, הוא היה חית-פרא שאולפה כדי לשרת מערכת-חוקים קוסמית; אז הוא הגיב להרמוניה המוזיקאלית של ארופיאוס בצורה של חוקתית, בצורה של סדר... אבל בהמשך יתברר שיש כאלה שמצייתים לחוקים אחרים.
כשאורפיאוס פסע מבעד לשערי-השאול בשירתו, אפילו המענים עצרו את עינוייהם, כולם הוקסמו ומלך ומלכת הגיהינום הבינו שמדובר במישהו שמעבר לחוקיות הטבעית של חיים ומוות, לפחות לעת עתה...
כשאורפיאוס עמד בפני האדס, אדון השאול ופרספונה מלכתו, להפתעתם, הוא לא שר על אורידיקה אהובתו... הפעם הוא שר על פרספונה עצמה.
פרספונה ואורידיקה חלקו גורל מאד דומה –
לפני זמן רב, לפרספונה קראו קורה (העלמה), היא הייתה בתולה צעירה שטרם מומשה מיניותה, היא הייתה התגלמות הפריחה וההתחדשות אחראית על נביטת הזרעים באביב, סמל לטבע ברגעיו הפגיעים ביותר.
קורה היא ביתה של דמטר (אלת התבואה והחקלאות), היא התוצר של פוריות האדמה.
קורה חיה חיים מוגנים לחלוטין, בנות-לווייתה היו הנימפות ובחסות אימה המגוננת; חייה הוקדשו לריקוד, שירה וקטיפת פרחים בשדות הפוריים של האחו, חיים נאיביים של חוסר מודעות ליצרים של אלימות ומיניות.
אבל מה שקרה זה שאי-שם בצללים של האולימפוס, בחדרי-חדרים, הרחק מעיני כולם, היכן שהחלטות הרות-גורל מתרחשות, נחתם הסכם שעתידו להשפיע על כל הממלכה שעל-פני האדמה ומתחתיה.
זאוס, כפיצוי וניסיון לרכך את זעמו של אחיו רב-העוצמה האדס שהתלונן שאחיו הבכור (זאוס) נהנה לו בממלכת השמיים ועל-פני האדמה והוא עצמו (האדס) חי בבדידות בחשכת השאול – זאוס הבטיח להאדס את קורה,
ללא ידיעתה של אימה.
יום אחד כשקורה הילכה לה בפריחה המקסימה של האחו, פריחה לא שונה בהרבה מזו שאורידיקה עתידה להלך בה ביום הכלולות הגורלי שלה...
קורה, הבחינה בנרקיס, נרקיס (ששמו הוביל למילה NARCOS) – נודע כפרח שריחו משכר במיוחד (היוונים נטו בין השאר לשתול אותו מעל קברים); משך אותה מיד.
בתמימותה הפשוטה היא לא התגברה על המשיכה והתכופפה לקטוף אותו ומיד תחתיה נפער בור והיא נפלה אל השאול וכך נחטפה לממלכתו של האדס.
ממש כמו נרקיסוס שהתאהב ביופיו שלו ונמשך אחרי בבועתו עד שנפל לאגם, כך בדיוק היא נמשכה אחרי יופי הנרקיס ונפלה אל הגיהינום; וכך הפכה למלכה פרספונה.
בעתיד היא תנסה לעזוב את הכס והאדס יפתה אותה עם פרי הפריון החושני וייתן לה לאכול גרגירי-רימון... היא תענה, אבל תאכל רק חלק, ומי שאוכל משהו בשאול, לא יכול לצאת ממנו יותר, זה למה היא עולה מעל פני-האדמה רק לחצי שנה וכך נוצרו העונות – כי אימה דמטר גזרה חורף וחוסר פוריות על העולם, כל פעם שביתה נאלצת להיות בתוך השאול.
כשפרספונה שמעה את שירו המרגש של אורפיאוס, קרה משהו שמעולם לא קרה בשאול, היא הזילה דמעה...
לבסוף המילים הצליחו אפילו לרכך מעט את האדס עצמו "הרי גם אתה מכיר את ההרגשה של אהבה אדירה" אורפיאוס אמר לו והאדס אכן אהב את פרספונה בדרכו ובניגוד לרוב האלים היה בעל נאמן בסך-הכל.
השניים הסכימו להחזיר לתת לאורפיאוס לקחת חזרה את אהובתו, אבל כמו לכל דבר בעולם-המתים, גם לזה היו חוקים – הוא ילך והיא מאחוריו ואסור לו בשום-אופן להביט לאחור עד ששניהם יצאו מהשאול. אורפיאוס כמובן הסכים, הוא היה גם מחליף את חייו בחייה אם היה צריך.
אז אורפיאוס הלך ואהבתו היקרה אורידיקה התהלכה כמו צל שקט מאחוריו...
הם כבר כמעט היו בחוץ,
כשאורפיאוס לא הצליח לעמוד בזה יותר...
לא ידוע אם מחוסר אמון בהבטחה של אלי-השאול, מתשוקה עזה לראות כבר שוב את אהובתו, או בגלל שזהו הגורל ומי שמת נותר מת, אבל בסוף היצר ניצח והוא הסתובב...
היא שלחה את ידה אליו, אבל זה היה מאוחר מדי – השאול משך אותה חזרה, המילים היחידות שהוא שמע אותה אומרת לפני שנבלעה בחשכה קליל, היו מילות-השלמה עם גורלה והחוקיות הקוסמית: "היה שלום."
לאורפיאוס נשבר הלב, הוא הפך שבר-כלי, היה מסתובב, מתנזר מנשים והנאות-החיים והנציח את אורידיקה בשיריו.
סופו היה מר...
יום אחד הוא פגש במנאדות (פירוש: "המשתגעות") – כוהנות דיוניסוס, נשים פראיות שהסירו מעצמן כל עול, הן חיו תוך-כדי שירותו של דיוניסוס באקסטזה, מחפשות את האקסטזה הזו בכל מקום.
הן היו כאוס, התגלמותם של יצרים פראיים חסרי שליטה, לבושות עורות וחוגגות באורגיות סודיות כפולחן לאל שלהן.
הן הגיעו עם מטה הקיסוס – כמו הלפיד מעלה העשן שחנק את האורחים בחתונה, הקיסוס חונק כל צמח שהוא מטפס עליו... אבל אורפיאוס שנשבע לא להיות עם אף אישה מאז אורידיקה, סירב להצעותיהן המגונות והן זעמו.
הוא ניסה להרגיע אותן עם שירתו, אך הן תופפו בקולי-קולות והרעישו, מחרישות כל צליל אחר ובתוך האקסטזה שלהן, הן שיסעו את אורפיאוס קרעו אותו לגזרים וזרקו את ראשו למי-נהר ההברוס, יחד עם הנבל שלו.
הן היו היצר הגולמי וההפכפך שהסדר וההרמוניה המוזיקאלית שלו לא יכלו להשתיק.
אך גם הן לא השתיקו אותו וגם כשהנהר נשא את ראשו – הוא המשיך לשיר את שיריי אורודיקה שלו... האמנות מנציחה את המוות.
לבסוף ראשו נסחף לים-האגאי ומשם לחופי האי לסבוס שם התושבים אספו את הראש וקברו במערה קדושה ועל-פי האמונה המקום הפך למקום-נבואה של אורקל שבו ראשו המשיך להתנבא.
***
לסיפורם של אורפיאוס ואורודיקה, משמעות עמוקה –
הוא מדבר על הניסיון של האדם ה-'תרבותי', לקחת בעלות על היופי החי והחושני של הטבע בעזרת תרבות, ציוויליזציה ואמנות, אך היצירה היא תמיד קרבן של היצר.
האדם מנסה להנציח מה שהוא לא יכול להחזיק, את היופי האראי והמשתנה של הטבע, יצר החיים ולנצח בכך את המוות והסופיות של כל הדברים.
אבל בשביל להנציח את העולם הטבעי שלנו והיופי שלו, אנחנו בעצם צריכים להמית אותו...
אנחנו עושים ממנו זר, או יוצרים ממנו תמונה, כולאים חיים בכלוב דומם.
ובסוף מה שקורה זה שבמקום שנצליח לאלף את היופי הטבעי והפראי, היצרים הטבעיים שלנו לא מאולפים מספיק בשביל זה – אנחנו מחפשים לבעול ולקחת בעלות, לצרוך, במקום לתת לדברים להתקיים בטבעיות ובלי התערבותנו... במקום יצירות-אמנות חושניות, אנו רואים יצירות שמגרות את היצרים שלנו, במקום להנות האותנטיות הטבעית שעושה את הדברים מסביב כל-כך יפים, אנו מנסים לעצור את ההשתנות שלהם, להקפיא אותם בזמן.
לא פעם נהוג לפרס את היצירה המיתולוגית (בעיקר סיפורים כמו שסיפרתי כאן) כניסיון של הגבר ה-"לוגי, המחפש לכבוש וליצור סדר בכאוס", לאלף את הטבע ה-"רגשי, הפראי וההפכפך" של האישה; זהו סיפור של תרבות מובנית מול כוחות טבע קדמונים.
כשאני חושב על הסיפור הזה, אני ישר נזרק לסיפור תמונתו של דוריאן גריי, שהוא סוג של נרקיסוס מודרני, הניסיון הזה לנצח את הטבע ולנצח על הטבע, ללכוד רגע אחד של אלמוות.
ולמה בחרתי לכתוב את הפוסט הזה פה דווקא בתחילת השנה-האזרחית החדשה (שמתם-לב למילה "אזרחית" כן?)
האמת היא שאני רוצה להתמקד במסר אחד שמאד נוגע לדעתי למחוזותינו.
בסוף אורפיאוס מאבד את אהבתו, כי הוא מביט אחורה – אחד המסרים החשובים שיש לקחת מזה זה שאסור לנו להסתכל על העבר, כי זה תמיד יהרוס את העתיד של מה שהצלחנו במאמץ רב לבנות, בעיקר ביחסים בינאישיים.
הניסיון "לכלוא" אהבה, כמו ביצירה (צילום, פוסט בבלוג), ימית אותה ויותיר לנו רק זיכרון
ומצד שני, אנחנו בעידן האנטי-אייג'ינג, אולי בסוף, נצליח לנצח את הסוף... השאלה אם יהיה סוף טוב לאגדה הזאתי
I sing you a song of love
About my fair Eurydice
Who last night in the world above
Took my hand and married me
Eternal love we both professed
We danced until she fell upon
A serpent lying in its nest
And all at once my love was gone
I know our mortal lives are brief
And that I should be grateful
To the gods in spite of all my grief
But love has brought me here to you
To ask what no sane man would dare
And beg you to her soul restore
So she may leave and we may share
A lifetime or an hour more
* "שירו של אורפיאוס"
שיר מאלף מהסדרה המעולה ברמות אחרות שנתנה לי את ההשראה לכתוב על הסיפור הזה (למרות שהיא לא קשורה בתכנים שלה למה שכתבתי כאן וכמובן משנה את הסיפור המקורי)
חבל שאין עוד הרבה יצירות ויזואליות שיודעות לעשות פנטזיה-אפילה בצורה כל-כך מושלמת, ללא-רבב, פילוסופית ומרגשת; בלי לנסות לרכך את העצב והכאב, בלי ליפות את הסיפור...