את הולכת על העקבים הדקים, הולכת וכמעט מחליקה;
את הולכת ולא אכפת לך שאת בעצם מדדה, בצורה די מצחיקה.
את מדדה בעיקר, בירידה, את מחייכת לעצמך במבוכה.
בגרביונים של רשת את הולכת ולא אכפת לך ממשב הרוח הצונן,
על ישבנך החשוף תחת החצאית ההדוקה.
את מחייכת במבוכה,
חושבת לעצמך מה את עושה רק כדי להיראות הכי יפה,
בשבילי.
המדרכה, רטובה ואת כמעט מחליקה, אורות הרחוב משתקפים בה,
הם משתקפים בעינייך, זורעים בהן כוכבים.
באוויר נותרו רסיסי-מים מהגשם, שהחליט לתת לך קצת הפוגה,
את מקבלת אותם לחיקך המתוק במחשוף החולצה ואין חזייה
שתעמוד חוצץ בינך לבין הלחות הרכה.
את מדמיינת את שפתיי שם בחיקך המתוק, את מחייכת במבוכה.
מחשבותייך נודדות מהדרך, שמרגישה הערב כל-כך ארוכה,
מחשבותייך נודדות מהדרך,
את חושבת מה לא תעשי רק בשביל להיראות בעיניי הכי יפה.
את מרטיבה קלות את שפתייך, כשאת חושקת ומצפה לידיי,
איך יחפנו את חמוקייך וימשכו אותך אל בין רגליי.
בין רגלייך הבערה נדלקה,
את מרגישה איך היא מקרינה חום לירכייך, את בטוחה שרואים זאת בעינייך,
אבל לא אכפת לך להיסחף במבוכה.
לרגע אחד, כשאת חושבת שאף-אחד לא שם-לב,
את שולחת אצבעות לחזה,
ממש מעל הלב,
את נותנת צביטה.
את נושכת שפתייך קלות, ידך מחליקה, מטה-מטה, בתוך החולצה.
את שומעת שריקה; מסמיקה במבוכה.
העיקר להרגיש שאת מוכנה בשבילי
והרטיבות הדביקה...
את מרוצה על עקבייך הדקים, את מרוצה על החצאית והחולצה
את נמשכת לשריקה...
את כמו פרפר-לילה, נמשכת, מרחפת ולא מחליקה.
את קוראת, וקוראת בתשומת-לב...
את הריגוש בתוכך, כשאת נכנסת לסמטה.
קרסולך קצת דוקר, ישבנך ארוז בחצאית הדביקה,
את מחייכת לעצמך כשאת חושבת כמה יפה את בשבילי, את מסמיקה.
למרות הרטיבות, למרות העקבים, את פוסעת בביטחון אל תוך הסמטה
החשוכה.
באגן מסתלסל,
לא נפלת, גם כשהחלקת במבוכה, לא נפלת
גם כשפלג-גופך התחתון בער בלי תחתון בתשוקה.
והנה עכשיו את רוצה,
את מרשה לעצמך,
ומועדת
ישר אל בין ידיי,
שעוטפות את גופך בשקיקה.