לפני חצי שנה נפרדתי ממי שהיה הבית שלי כמעט 7 שנים.
היינו אמורים להתחתן החודש.
תמיד רציתי להתחתן בנורוז, ותמיד רציתי חתונת שישי צהריים, והשנה הם מתלכדים וחשבתי שזה סימן מהיקום והגיע הזמן לקדם את החתונה שדחינו במשך שנתיים.
בסוף קידמתי פרידה.
--
הלב שלי לפעמים עוד נשבר.
למשל כשהוא שלח ביטול על הזימון ביומן לתאריך החתונה שלנו. שכחתי מהזימון הזה, ומשהו בי נשבר קצת.
למשל לפני חודש כשהוא הודיע לי שהוא בזוגיות חדשה כנימוק על למה הוא לא יצטרף להקים את המוצר שחלמנו עליו עוד יחד. הגוף שלי פיזית רעד והכאב יצא בצורה של צרחות, יבבות ודמעות במשך יומיים רצוף.
למשל בשבת האחרונה, כשהייתי עטופה בכאבים פיזיים ואזעקות מלחמה - וזה היה בדיוק אותה סיטואציה כמו במלחמת 12 הימים, רק בלעדיו. בלי החיבוק שלו, והעטיפה שלו, והחום שלו, והבית שהוא.
--
בחצי השנה הזו הבנתי שהוא היה הבית שלי ביותר אספקטים ממה שידעתי.
אחד האספקטים הלא מודעים הוא שהזוגיות איתו, שהתחילה בגיל דיי צעיר ויחסית מאוד מוקדם בשלב הדייטים שלי, השאירה בי הרבה תמימות מפאת חוסר הניסיטו וכי הוא היה גבר מוגן ובטוח - בית.
כשיצאתי מהזוגיות איתו, גיליתי טורפים.
אנשים ששוכחים להסתכל עלי כבן אדם ולא כאובייקט מיני, גם כשאני שבר כלי ונמצאת בתהום שחורה.
חצי השנה הזו החזירה אותי אחורה למקומות שחשבתי שכבר סגרתי בנפש שלי, אבל גיליתי שבעצם באיזשהו שלב הם נפערו מחדש וכל מה שעשיתי היה לסתום את החורים איתו.
ועכשיו הוא כבר לא פה.
וכל החורים האלו בנפש שלי חזרו לדמם, כמו סכר שנפרץ. כולם ביחד, ועוד כמה חדשים בנוסף.
והמפגשים עם הילדה שבי הפכו להיות תכופים יותר, אחרי 7 שנים שחשבתי שהיא בטוב.
ובחצי השנה הזו, כשהיא צרחה עלי והמוח שלי צרח עליה והנפש שלי עמדה באמצע התאונה החזיתית הזו, רק רציתי להיקבר. פיזית. בתוך האדמה, או בחיבוק של מישהו.
והיקום הפגיש אותי ברפטטיביות עם אנשים שלא יכלו לתת לי להיקבר בהם כי הם רצו לקבור את הזין שלהם בי, גם כשהייתי במצב שאין אותי. זה לא שינה להם. אני לא אדם, אני אובייקט. ו
היה לי יותר מזל משכל שהם גילו את הכוונות האמיתיות שלהם עוד בהודעות ולא הין פגישות כדי שהם יוכלו לסבן אותי גם במציאות ולקבור את הזין שלהם בי.
ולמדתי את השיעור.
אני צריכה להיות המקום שיכול לחבק את הילדה שבי.
ועכשיו אני עובדת קשה כדי להיות הבית של עצמי.
וזה עוד יגיע, אני יודעת.
אבל כרגע, אני עדיין הומלסית.
--
ולפעמים, למרות שאני יודעת שהפרידה הזו הייתה הדבר הנכון, כל מה שבא לי הוא להיקבר בחזה שלו. להסניף עוד קצת את ריח הבושם שלו, למולל את שערות החזה שלו, להקשיב לפעימות הלב שלו, לקבל נשיקות במצח ממנו גם כשהוא חושב שאני ישנה, לדעת שאני יכולה לשחרר. אני מוגנת, אהובה ובטוחה.
אני עם החצי השני שלי, האדם שלי.
בבית שפעם היה שלי.