Event horizon - כשעוברים את נקודת האל חזור

אזהרת טריגר: זיכרונות ילדות, בריונות, התעללות מינית, פחד.

 

יש שמות שהם רק שמות.

ויש שמות שהגוף שומע לפני הראש.

"ניר" הוא כזה בשבילי.

לא באשמת כל הנירים בעולם, כמובן.
אני בטוח שיש ביניהם אנשים סבירים לגמרי.
אפילו כאלו שלא עוקפים בתור או חונים בדאבל פארקינג

אבל אצלי השם הזה לא נשאר נקי.

הוא מגיע עם זיכרונות ילדות, מסדרונות של בית ספר יסודי.
עם חצר בטון.
עם צחוק של ילדים.
עם התחושה הזאת שאתה לא לגמרי מבין את החוקים, אבל מבין מצוין שאתה מטרה.

או לחלופין, עם ריח של בניין מעופש בחלק הפחות טוב בשכונת תקומה בפ"ת (כאילו באמת יש שם חלקים טובים) 

היו שניים כאלה.

שני ילדים, בשתי תקופות שונות, שהשם שלהם נדבק לי לזיכרון בצורה לא הוגנת אבל עקשנית.

אחד מהם לימד אותי מוקדם מדי שהגוף שלי לא תמיד מרגיש שייך לי במרחב ציבורי.
שהצקה יכולה להפוך לשגרה.
שמבוגרים לפעמים קוראים לדברים “ילדים”, בזמן שילד אחד מבין שזה בכלל לא משחק.

משיכה באוזן.
שוב. ושוב. ושוב.
משהו קטן לכאורה. כזה שמבוגרים אולי לא התייחסו עליו "נו, ילדים" . כזה שלא תמיד משאיר סימן שאפשר להראות.

כזה שנראה מבחוץ כמעט טיפשי להתלונן עליו.
אבל מבחינת ילד, זה לא רק כאב.
זו ההמתנה לכאב.
הרגע שבו אתה רואה את היד מתקרבת, והגוף כבר יודע לפניך.
ההתכווצות. הבושה. הצחוק מסביב. התחושה שהגוף שלך הפך למשהו שאפשר לבדוק עליו גבולות, כאילו הוא לא לגמרי שלך.
וזה אולי החלק הכי משפיל.
לא האוזן עצמה. לא הכאב.
אלא זה שאתה עומד שם, קטן, מנסה להחזיק פנים רגילות, מנסה לא לבכות, מנסה לא לתת להם עוד סיבה לצחוק, ומבין שבאותו רגע אין לך באמת דרך לצאת או להמלט מזה. 

ואז היה גם הגג.
מבנה נמוך, מן מסדרון שמחבר בין האולם ספורט למבנה שירות, לא סיפור קולנועי.לא רגע שמישהו אחר כנראה זוכר כמו שאני זוכר.
רק ילד אחד שנדחף, והבין שהמרחק בין המקום שבו הוא עמד לקרקע התקצר מהר מידי. 

אני לא זוכר את זה כמו סצנה גדולה.
אני זוכר בעיקר את העלבון.
את ההבנה המוזרה הזאת, שאפשר להיות בתוך בית ספר, מקום שאמור להיות מסודר, עם מבוגרים איפשהו בסביבה, עם צלצולים, כיתות, מחברות, מערכת שעות. 

ועדיין להרגיש שאף אחד לא באמת מחזיק אותך.
כאילו יש רגעים שבהם אתה פשוט נופל מחוץ לתשומת הלב של העולם.

 

השני הגיע בתקופה אחרת.
במקום שאמור להיות הכי בטוח, בבניין המגורים שלך,  ילד ממשפחה חרדית מהקומה הראשנה, מבוגר ממך בכמה שנים. 

איתו זה היה אחרת. 

פחד שחוזר.
הקטנות.
בדיקות גבול.
תחושה שצריך לחשב איפה לעמוד, מתי ללכת, מתי לא להישאר לבד, ואיך להפוך את עצמך לפחות נראה.

ויש דברים שאני עדיין מעדיף לא לנסח בלי להרגיש שהמילים קטנות מדי או גדולות מדי.

אז אני לא אפרט.

לא כי זה לא חשוב.
אלא כי לפעמים זיכרון לא צריך תיאור מלא כדי להיות אמיתי.

לפעמים מספיק לדעת שילד אחד הרגיש שמשהו לא בסדר,
ושלא היה שם מבוגר שהצליח לעצור את זה בזמן.

אז כן, אני לא אוהב את השם הזה.

לא בצורה רציונלית.
לא בצורה הוגנת.
לא בצורה שאפשר להסביר לכל מי שנושא אותו במקרה.

אבל זיכרון הוא לא מערכת מערכת לוגית.
הוא לא מחלק אשמה באופן אלגנטי.
הוא פשוט שומע צליל ופותח מגירה.

ובתוך המגירה הזאת יש ילד קטן,
עם יותר מדי פחד ופחות מדי מילים.

אולי בגלל זה אני כותב את זה.

לא כדי לנקום.
לא כדי להאשים את כל מי שנושא שם מסוים.
לא כדי להפוך אנשים מהעבר למפלצות גדולות יותר ממה שהיו, וחלקם היו. 

אלא כדי להזכיר לעצמי שהשם הוא רק שם.

שלוש אותיות.

והילד ההוא לבד

יש לו היום קול.
יש לו שפה.
יש לו אותי.

והפעם, לפחות,
אני זה שמחליט שכן צריך לספר את הסיפור.

יש אנשים שנראים רגילים מדי.

 

וזה בדיוק מה שצריך להחשיד.

 

לא האנשים עם הלוק הדרמטי,

לא פריקים מוחצנים, לא פליטי אלנבי, לא שוכני החצרות האחוריות. 

 

לא.

 

דווקא האנשים הרגילים.

 

אלה שעומדים לידך בתור לסופר.

מדברים בנימוס עם הקופאית.

קונים לחם, חלב, טחינה, שקיות זבל.

נראים כאילו הדבר הכי מסעיר שקרה להם השבוע הוא שלא היה להם מה להגיד בדיילי.

 

ואז אתה מגלה,

בדרך כלל במקרה,

שמתחת לכל הרגילות הזאת

יש חדרים שלמים.

 

מחשבות לא מנומסות.

פנטזיות עם מנעול.

סודות שמקופלים יפה מתחת לסאחיות.

צדדים שאף אחד במשרד לא היה מנחש.

עולם פנימי שלא מופיע בפרופיל לינקדאין,

וגם לא בשיחה במטבחון .

 

וזה תמיד מצחיק אותי קצת.

 

כמה מעט אנחנו באמת יודעים על אנשים.

 

האדם שמולך במעלית יכול להיראות כמו שכן עייף עם שקית מהסופר,

ובפנים להחזיק יקום שלם של רעב, פחדים, משחקים, זיכרונות, תשוקות, בושות קטנות,

וכל הדברים שבני אדם לומדים להסתיר כדי להמשיך לתפקד בעולם שמעדיף אותם ארוזים יפה.

 

אולי בגלל זה אני לא סומך על רגילות.

 

רגילות היא הרבה פעמים רק עטיפה טובה.

 

צורה חברתית מוסכמת להגיד:

אל תדאגו,

אני לא אעשה לכם אי־נוחות.

אני יודע לעמוד בתור.

אני יודע להגיד שאני מודאג מהמצב. 

אני יודע לשלם ארנונה.

אני יודע להיראות כמו אדם שלא מסתובב עם תהום קטנה בכיס.

 

אבל כמעט לכל אחד יש תהום קטנה בכיס.

 

חלק קוראים לזה סוד.

חלק קוראים לזה פנטזיה.

חלק קוראים לזה עבר.

חלק פשוט דוחפים את זה פנימה וממשיכים לקנות מלפפונים.

 

והאמת?

 

אולי דווקא האנשים שנראים רגילים מדי

הם אלה שהכי מעניינים.

 

כי הדרמה הגלויה מתישה מהר.

אבל הסדק הקטן,

זה שמופיע לרגע במבט,

במשפט שנאמר קצת אחרת,

בשתיקה שנמשכת שנייה יותר מדי. 

שם בדרך כלל מתחיל הסיפור האמיתי.

 

לא אצל מי שצועק שיש לו עומק.

 

אצל מי שנראה כאילו אין בו כלום מיוחד,

עד שיום אחד,

בטעות,

נפתחת דלת.

יש רגעים שבהם אדם מגלה על עצמו דברים לא נעימים מול מכונת חטיפים.

לא משמעות החיים, היקום וכל השאר, 

יותר:
העברתי כרטיס,
בחרתי חטיף אנרגיה,
המכונה חייבה אותי,
והחטיף נשאר תקוע בפנים.

וזהו.

אין דרמה.
אין נבל.
אין צדק פואטי.

רק אני,
מכונה אוטומטית בבית חולים,
וחטיף אחד שמסרב לצאת לעולם.

ובהתחלה אתה עוד מאמין.

אולי הוא ייפול עוד רגע.
אולי צריך ללחוץ שוב.
אולי אם אתן למכונה מכה קטנה מהצד,
בצורה עדינה כמובן
היא תבין שאנחנו שני בוגרים שמנסים לפתור את זה בלי לערב רשויות או מרכזי שירות לקוחות 

אבל לא.

החטיף נשאר שם.
קרוב מספיק כדי לראות אותו.
רחוק מספיק כדי לאכול את הלב.

ויש בזה משהו כמעט פילוסופי,
או לפחות פילוסופי במונחים של מחלקה כירורגית בעשר בלילה.

כי כמה פעמים בחיים אנחנו עושים בדיוק את זה?

מכניסים משהו למערכת.
זמן.
אהבה.
מאמץ.
כסף.
תקווה.
לוחצים על הכפתור הנכון.
מחכים שהתוצאה תיפול.

והיא לא נופלת.

היא נשארת שם,
תקועה מאחורי זכוכית,
במרחק של חצי סיבוב שלא הושלם.

ואתה עומד מולה,
קצת רעב,
קצת עייף,
קצת נעלב, 
ומנסה להבין אם לנסות שוב
או פשוט לקבל את זה שהיום גם היקום לקח ממך שמונה שקלים.

והחלק הכי מגוחך?

שבפעם הבאה אני כנראה אנסה שוב.

כי ככה אנחנו בנויים.

אנחנו יודעים שמערכות מאכזבות.
שכפתורים לא תמיד עובדים.
שהעולם לא תמיד מחזיר תמורה הוגנת.
שגם כשעשית הכול נכון,
לפעמים החטיף נשאר בפנים.

ועדיין.

אנחנו ממשיכים ללחוץ.

בעיקר כי האמונה הקטנה הזאת,

שבפעם הבאה משהו כן יזוז,
גורמת להמשיך להסתובב פה, ולהמשיך ללחוץ על כפתורים

אז אולי זאת האופטימיות האמיתית.

פשוט לעמוד מול מכונה שכרגע בגדה בך,
להסתכל לחטיף התקוע בעיניים,
ולחשוב:

בסדר.

אבל בפעם הבאה
אולי הוא כן ייפול.

אמא שלי אחרי ניתוח להסרת סרטן במעי.

וזה נשמע כמו משפט שאמור למלא את כל החדר בדרמה,
אבל בפועל רוב הזמן במחלקה הוא בעיקר דבר אחד:

המתנה , לא המתנה שבה אתה יושב מול חלון, חושב מחשבות עמוקות, ומבין משהו על החיים.

סתם המתנה.

כיסא, ועוד אחד כזה שנראה שתוכנן בידי אנשים שהסאדיסטים כאן לא מגיעים להם לקרסוליים, ליד מיטה.
שעה שלא זזה.
עוד שעה שלא זזה.
שעון על הקיר שמתקדם באופן פורמלי בלבד.

מחכים שתתעורר.
מחכים שתירדם.
מחכים שתכאב פחות.
מחכים לאחות.
מחכים לרופא.
מחכים לתשובה.
מחכים שמישהו יגיד משפט עם מספיק ביטחון כדי שאפשר יהיה להאמין לו.

ובין לבין כלום.

המון כלום.

ברור שהבאתי ספר.
כי בראש שלי אני אדם תרבותי שמתמודד עם מצבי חיים מורכבים בעזרת ספרות.

בפועל קראתי את אותה פסקה ארבע פעמים,
הבנתי שכל המילים שם באנגלית,
ועדיין לא הצלחתי לחבר אותן למשמעות.

אז סגרתי אותו.

לא כאקט דרמטי, 
פשוט כי המוח שלי כרגע לא בנוי לעלילה.
הוא בקושי בנוי לסיסמה של ה־WiFi.

ואז מתחילה השוטטות בטלפון.

וואטסאפ.
פייסבוק.
טלגרם.

הכלוב.
שום דבר חדש.
בודק שוב.
עדיין שום דבר חדש.
חדשות , כי כנראה הגוף ביקש עוד קצת ייאוש כללי ליד הדאגה האישית.

וחוזר חלילה.

זה לא שאתה באמת מתעניין.
אתה פשוט צריך משהו שיזיז את האצבע,
כי אחרת תצטרך לשבת בשקט עם הזמן הזה,
וזה כבר מוגזם.

בשלב מסוים אתה מתחיל להמציא לעצמך משימות.

למלא מים.
להטעין את הpower bank.
להזיז את התיק מצד ימין לצד שמאל.
לסדר את השמיכה שכבר מסודרת.
לשאול אם היא צריכה משהו, למרות שהיא ישנה.
ללכת למכונת חטיפים כאילו מדובר במשימה סופר חשובה.

המכונה, אגב, חייבה אותי ולא הוציאה את חטיף האנרגיה.

שזה בערך הסיכום הכי מדויק של בית חולים:
גם כשאתה לא עושה כלום,
אתה עדין איכשהו מפסיד

במחלקה הזמן מתנהג אחרת.

אנשים מדברים בלחישות.
נרדמים בתנוחות שאף אדם בריא לא היה בוחר מרצונו.
פותחים שקיות.
סוגרים שקיות.
מסתכלים על המסך.
מסתכלים על האדם במיטה.
מסתכלים שוב על המסך, כי האדם במיטה ישן ואין לך באמת מה לעשות עם כל האהבה והפחד האלה.

אמא שלי מתעוררת מדי פעם.

שואלת משהו.
מתלוננת קצת.
מבקשת מים.
אומרת שקר לה.
שואלת אם אכלתי.

ואני עונה,
מסדר,
מביא,
מחייך,
וחוזר לכיסא.

כי זה התפקיד כרגע.

לא להציל.
לא לרפא.
לא באמת לעזור.

פשוט להיות שם,
בתוך הזמן המת הזה,
ליד המיטה,
עם ספר שלא נקרא,
טלפון שכבר אין בו כלום,
חטיף אנרגיה שנשאר שבוי במכונה,
ואמא אחת שעברה ניתוח גדול
ועדיין מספיק אמא
כדי לדאוג אם אכלתי.

וזה אולי כל הסיפור בינתיים.

רק המתנה ארוכה מאוד,
שבתוכה אתה מגלה שגם לא לעשות כלום
יכול להיות סוג של להיות שם.

לפני שקניתי שעון ריצה הייתי פשוט אדם שרץ לאט.

היום אני אדם שרץ לאט,
עם נתונים שמוכיחים את זה מדעית.

וזה, תאמינו לי, הבדל משמעותי.

פעם הייתי יוצא לרוץ כמו בן אדם חופשי.
נעליים, מוזיקה, קצת שנאה עצמית בריאה,
וחוזר הביתה בתחושה שעשיתי משהו טוב.

היום?

היום יש לי על היד מכשיר קטן,
יקר מדי,
שבגדול תפקידו העיקרי הוא להזכיר לי שאני פחות בכושר ממה שקיוויתי,
יותר עייף ממה שהדחקתי,
ושלפי קצב ההתאוששות שלי,
כדאי שאשקול לשכב בשקט עד יום רביעי.

שעון ריצה הוא לא אביזר ספורט.
הוא מערכת יחסים רעילה.

מצד אחד,
הוא תמיד שם בשבילך.

מצד שני,
הוא שופט אותך בשקט.

“אימון לא פרודוקטיבי.”

סליחה באמת.
חשבתי שאני אלוף, כי יצאתי לרוץ אחרי יום עבודה, ילדים, כביסה, חדשות, וקורנפלקס שנשפך על הרצפה.
מסתבר שלפי השעון אני בעיקר מטרד קרדיו־וסקולרי.

הוא יודע הכול.

דופק.
קצב.
צעדים.
שינה.
סטרס.
כמה זמן התאוששות צריך.
כמה אנרגיה נשארה לי.
כמה אנרגיה לא הייתה לי מלכתחילה.
וכנראה גם דברים שאני בעצמי עוד לא מוכן להודות בהם.

יש משהו משפיל במיוחד בזה שמכשיר בגודל מטבע מסתכל עליך אחרי ריצה ואומר:

“זמן התאוששות: 72 שעות.”

בוא,
רצתי עשרה קילומטר,
לא טיפסתי על הקילמנג'ראו.

ובכל זאת,
אני מאמין לו.

כי בגיל ארבעים אתה כבר לא מתווכח עם מדדים.
אתה  מתווכח עם אנשים,

עם אקסיות, 
עם רופאים,
עם מוסכניקים,
עם ילדים שטוענים שהכוס הכחולה היא לא הכוס הכחולה הנכונה.

אבל לא עם שעון.

השעון יודע.

הוא ראה את הדופק שלך בעלייה.
הוא ראה איך בקילומטר השביעי התחלת לרוץ כמו כמו קשיש עם כרס שהחיים הכו אותו יותר מידי.
הוא יודע שמה שאתה קורא לו “ריצה קלה”
הגוף שלך קורא לו “אירוע חריג”.

ועדיין,
למרות הכול,
יש בזה משהו ממכר.

הגרפים.
המספרים.
התחושה המטופשת שאם רק אשפר עוד קצת את הקצב,
עוד קצת את הדופק,
עוד קצת את הסיבולת,
אולי גם משהו אחר בחיים יתיישר על הדרך.

כי בסוף,
אולי זה בכלל לא השעון.

אולי זה אנחנו.

אנשים שמנסים להפוך מאמץ למספר,
כאב לגרף,
עייפות להישג,
ואת העובדה שאנחנו עדיין זזים - 
להוכחה קטנה שאנחנו עוד לא לגמרי ויתרנו.

אז כן,
אני רץ לאט.

אבל עכשיו לפחות יש לי מפה,
סטטיסטיקה,
והודעת פסיב אגרסיב על פרק כף היד
שמזכירה לי לנוח.

שזה בסך הכול די מתחשב,
מצד שני מכונת שליטה קטנה עם GPS.

לפני בערך עשור הייתי במערכת יחסים פתוחה.

על הנייר זה נשמע חופשי.

בוגר.

מתקדם.

שני אנשים שמבינים שאהבה היא לא רכוש, שתשוקה היא לא חוזה, שקנאה היא בסך הכול מנגנון פרימיטיבי שאנשים עם מספיק מודעות אמורים לדעת לפרק.

 

בפועל?

 

קינאתי.

 

לא קינאה אלגנטית.

לא קינאה פילוסופית.

קינאה פשוטה, מכוערת, אנושית.

כזאת שמטפסת לך לגרון ומזכירה לך שכל התיאוריות היפות בעולם לא שוות הרבה כשמישהו אחר נוגע במקום שאתה רצית להאמין ששייך רק לך.

 

לא הצלחתי להחזיק חופש בלי להרגיש שאני מאבד משהו.

או מישהי.

או את עצמי.

 

והיום, באופן כמעט אירוני, אני חי במערכת יחסים סגורה.

 

נשוי.

עם בית.

עם ילדים.

עם שגרה.

עם כל הסממנים הבורגניים האלה שאמורים לתת לאדם תחושה שהוא סוף סוף הגיע לאיזו יציבות.

 

ובכל זאת,

אני בוגד.

 

לא במחשבות.

לא רק בפנטזיות.

באמת.

 

וזה החלק שקשה לכתוב בלי לנסות מיד לעטוף אותו במילים יפות מדי.

 

כי יש בי צד שרוצה להגיד:

אני מחפש תשוקה.

אני מחפש ריגוש.

אני מחפש את הפרפרים.

אני מחפש את הרגע הזה שבו מישהי מסתכלת עליך לא כאבא, לא כבעל, לא כאדם עייף עם רשימת קניות ומשימות פתוחות, אלא כמשהו חי, מסקרן, נחשק.

 

וזה כנראה נכון.

 

אבל זה לא כל הסיפור.

 

כי יש גם צד אחר.

פחות מחמיא.

 

צד שמפחד משקט.

צד שמתבלבל בין תשוקה לבין הצלה.

צד שצריך מדי פעם שמישהי חדשה תחזיר לו במבט את התחושה שהוא עדיין קיים.

צד שיודע היטב שהאש הזאת מחממת,

אבל גם שורפת דברים שלא תמיד אפשר לבנות מחדש.

 

וזה הדיסוננס שאני לא מצליח ליישב.

 

כשהיה לי חופש, רציתי ביטחון.

כשיש לי ביטחון, אני מחפש אש.

כשנתנו לי מרחב, קינאתי.

כשיש גבולות, אני חוצה אותם.

 

וזה לא הופך אותי לדמות טרגית, או גיבור של רומן אפל

זה בעיקר הופך אותי לאדם שמתקשה להסתכל על עצמו בלי למצמץ.

 

כי בגידה היא לא רק סיפור על תשוקה.

 

היא גם סיפור על פחדנות.

על רעב.

על פיצול.

על המקום שבו אתה רוצה להיות אדם טוב,

אבל לא תמיד מוכן לוותר על הדבר שגורם לך להרגיש חי.

 

ואולי השאלה האמיתית היא לא למה אני רוצה עוד.

 

השאלה היא למה “עוד” מרגיש לי לפעמים כמו הוכחה שאני עדיין כאן.

 

למה הבית לא מספיק כדי להשתיק את הרעש.

למה השקט, גם כשהוא טוב, מתחיל בשלב מסוים להרגיש כמו קיר.

למה יש בי חלק שמעדיף סערה מוכרת על פני שלווה שהוא לא יודע איך לשאת.

 

אין לי תשובה יפה.

רק את ההכרה הלא נוחה הזאת:

 

אני לא אדם חופשי כמו שרציתי להיות.

אני לא נאמן כמו שהייתי אמור להיות.

ואני לא אדיש מספיק כדי שלא אשים לב לכך. 

ואולי בסוף זאת ההכרה שאני הכי מתקשה לבלוע:

 

אנשים הם יצורים עגולים.

סותרים.

מלאים חדרים שלא תמיד נכנסים לתוך בית אחד,

לתוך הסכם אחד,

לתוך גרסה אחת נקייה של מי שהם אמורים להיות.

 

יש צרכים שלא נעלמים רק כי חתמנו על חיים מסודרים.

יש רעב שלא נרגע רק כי בחוץ הכול נראה יציב.

יש חלקים בתוכנו שממשיכים לבקש אש,

גם כשהידיים כבר מלאות בדברים שאסור לשרוף.

 

זה לא מנקה אותי.

לא הופך את זה ליפה.

לא הופך את זה לצודק.

 

אבל אולי זה כן הופך את זה לאנושי.

 

ואולי אני לומד עכשיו לחיות עם הידיעה הלא נוחה הזאת:

שאני לא רק האדם שאני רוצה להיות,

ולא רק האדם שאני מתבייש בו.

 

אני גם כל מה שביניהם.

 

 

לפעמים אני מסתכל על הילד ההוא וחושב שהוא היה מופתע לגלות שהוא יצא בסוף מישהו סביר.

ילד שלא ידע את השפה.
שנזרק לתוך מדינה חדשה, עיר חדשה, כללים חדשים, צחוק חדש, אכזריות חדשה.
ישראל של תחילת שנות התשעים לא בדיוק עמדה בשער עם שמיכה וכוס שוקו לילדים רוסים.

היא בעיקר אמרה להם:
תסתגלו.

אז הסתגלנו.

למדנו מהר מאוד שחולשה היא מותרות.
שמבטא הוא מטרה.
שאם אתה לא מבין את הבדיחה, כנראה שהבדיחה היא עליך.
שילדים יכולים להריח שונות כמו כלבים שמריחים פחד. ומהר מאוד הם גם הופכים לכאלו. 

ואז, כאילו שזה לא מספיק, מישהו החליט (בדרבן והתלהבות של אמא שלי) שאני חכם מדי לכיתה א׳.
כי ידעתי חשבון.
כי בגן בברית המועצות כבר לימדו דברים שכאן עוד לא הספיקו ללמד.

אז הקפיצו אותי כיתה.

ילד בלי שפה,
בלי עור מספיק עבה,
בלי להבין בכלל את החוקים של המקום,
נזרק עוד מדרגה אחת למעלה,
לתוך ילדים גדולים יותר,
חזקים יותר,
בטוחים יותר בעצמם ובזכות שלהם להיות שייכים.

ואני?
אני בעיקר ניסיתי לא להפריע.

בני ברק של אז הייתה עולם אחר לגמרי.
חרדים, ערסים, פערים תרבותיים שלא היה לי אפילו אוצר מילים להסביר אותם.
אחר כך פתח תקווה.
עוד מעבר.
עוד שכונה קשה.
עוד התחלה מאפס באמצע בית ספר יסודי,
כאילו שילד הוא ארגז שאפשר פשוט להעביר ממקום למקום והוא כבר יסתדר.

ובבית היו הורים שגם הם ניסו לשרוד.
אנשים שבאו עם חלומות, מקצועות, זיכרונות, שפה, כבוד,
ופתאום מצאו את עצמם במדינה שבה צריך להתחיל מאפס, וגם אף פעם לא להתקדם, מבחינתם לפחות

אני חושב שלראות הורים נשברים בשקט
זה אחד הדברים שילד לא באמת יודע לעבד.
אז הוא פשוט לומד לא לבקש יותר מדי.
לא להוסיף להם עוד משקל.
להיות בסדר.
להיות חכם.
להיות עצמאי.
להיות ילד שלא דורש הרבה תחזוקה רגשית.

וזה מצחיק, או עצוב, או שניהם,
30 ומשהו שנים אחר כך אתה מגלה שהילד ההוא עדיין יושב בתוכך.

עדיין מנסה להבין את השפה.
עדיין חושש להיות יותר מדי.
עדיין מתרגם כאב לתפקוד,
כי פעם זאת הייתה הדרך היחידה להישאר עומד.

אבל היום, אולי בפעם הראשונה,
אני מצליח להסתכל עליו בלי כעס.

לא כעל ילד חלש.
לא כעל ילד מוזר.
לא כעל תקלה שצריך לתקן.

אלא כעל ילד קטן שעבר הרבה יותר מדי,
מוקדם הרבה מדי,
ועשה את הדבר היחיד שהוא ידע לעשות:

הוא שרד.

והאמת?
הוא לא יצא מושלם.
אפילו לא קרוב.

אבל הוא גדל להיות אבא.
גבר.
אדם שמנסה להבין את עצמו. ולהסביר את עצמו. 
אדם שעדיין נופל, עדיין מסתבך, עדיין מפחד,
אבל גם עדיין קם.

וזה אולי לא סיפור ניצחון גדול.
אין כאן מוזיקה דרמטית.
אין happy end מושלם

לא זכיתי, בפרס נובל, לא עשיתי אקזיט של מיליונים, אפילו את הדוקטורט לא סיימתי. 

סה"כ, מהנדס סביר, רץ סביר, רוכב סביר, אבא סביר, וכן כנראה שגם בעל סביר. 

אם הייתי פוגש את אותו הילד , עם מבט קצת מבוגר מדי,
כנראה שהייתי אומר לו: 

חכה.
אתה עוד תהיה סביר. 

מחרתיים אמא שלי נכנסת לניתוח חירום.

סרטן במעי.
גם עכשיו, כשאני כותב את זה, המילים מרגישות כמעט מופשטות מדי בשביל להיות אמיתיות.

ומה שמפחיד אותי לא פחות,
זה שאני לא מתפרק.

אני עובד.
מתאמן.
מתפקד.
אפילו מצליח לצחוק לפעמים.

ולפני חודש,
רומן שנגמר הצליח לרסק אותי נפשית הרבה יותר
מהידיעה שאישה שגידלה וילדה אותי נמצאת עכשיו בסכנת חיים.

איך זה בכלל אפשרי?

לפעמים אני תוהה אם משהו בי התקלקל בדרך.

אם שנים של להחזיק הכול בפנים
הפכו אותי לאדם שיודע לנתח רגשות הרבה יותר טוב
מאשר להרגיש אותם.

ואולי זה בכלל התחיל הרבה קודם.

ילדים של הגירה לומדים מהר מאוד שתפקוד חשוב יותר מעיבוד.
שצריך להסתגל.
לא להכביד.
לא להתפרק יותר מדי בקול רם.

ישראל של שנות התשעים לא באמת ידעה להכיל חולשה,
בטח לא של ילדים שבאו ממבטא אחר,
מהורים מותשים שמנסים לשרוד מדינה חדשה,
שפה חדשה,
חיים חדשים.

אז לומדים להיות חזקים מוקדם מדי.
ולפעמים חוזרים על זה כל כך הרבה שנים,
עד שכבר לא ברור אם זאת באמת חוזקה
או פשוט ניתוק שהשתכלל עם הזמן.

ואולי זאת הסיבה שזה מפחיד אותי כל כך.

לא כי אני לא אוהב את אמא שלי.

אלא כי אני כבר לא בטוח
שאני יודע איך כאב אמור להרגיש.

 

 

אלבר קאמי כתב שהמאבק עצמו מספיק כדי למלא לב של אדם.

תמיד חשבתי שזה משפט יפה,
אבל קצת יהיר.
כי יש ימים שבהם המאבק בעיקר מעייף.

ימים שבהם אתה רוצה שמישהו כבר ייתן ספוילר לעונה הבאה.
שיגיד אם זה סיפור אהבה,
קומדיה, טרגדיה
או סתם פרק פילר בדרך לשום מקום.

אבל החיים, לצערנו, נכתבו יותר כמו Dark מאשר כמו סרט של מארוול.
אין קו זמן מסודר.
אין הבטחה שהאנשים שאתה אוהב יישארו.
ולפעמים גם אין באמת closure,
רק גרסאות שונות של עצמך שממשיכות להסתובב בתוך הזיכרון.

ובכל זאת,
יש משהו יפה בזה.

כי אולי חוסר ודאות הוא לא באג בקיום,
אלא חלק בלתי נפרד ממנו.

גם ב־Dune,
הפחד הכי גדול לא היה המוות,
אלא הניסיון לשלוט בעתיד עד שלא נשאר מקום להיות אנושי.

וכך גןב־Blade Runner,
השאלה אף פעם לא הייתה מי אנושי ומי לא,
אלא אם אנחנו מסוגלים להרגיש משהו אמיתי
למרות שהכול זמני.

אולי בגלל זה שמרתי אהבת נעורים ל־Pink Floyd בלילות.
כי מתחת לכל החלל, הניכור והמלנכוליה,
תמיד הייתה שם ההבנה השקטה הזאת —
שאנחנו רק אנשים קטנים שמנסים למצוא משמעות
בתוך יקום אדיש להפליא.

ואולי זה מספיק.

לקום בבוקר בלי תשובות מוחלטות,
בלי לדעת איך הסיפור ייגמר,
ועדיין לבחור להרגיש,
לאהוב,
ולהמשיך קדימה גם בתוך הערפל.

לא כי הפסקנו לפחד.

אלא כי למדנו שהערפל
הוא חלק מהדרך.

אחרי תקופה ארוכה שבה הכול הרגיש כבוי,
מוזר לגלות כמה מעט צריך כדי להזכיר לך שאתה עדיין חי.
לא איזה אירוע גדול.
לא מהפכה.
אפילו לא תשובה לכל השאלות שרצו לך בראש בלילות.

לפעמים זה משהו קטן וטיפשי כמעט, 
שיחה טובה שנמשכת קצת יותר מהרגיל,
מבט שנשאר איתך אחרי שהמסך נכבה,
שיר שפעם היה עובר לידך והיום פתאום פוגע בדיוק במקום הנכון.
ויש משהו כמעט מפחיד ברגע הזה.
ברגע שבו אתה קולט שהלב, למרות הכול, עדיין מגיב.
עדיין מסוגל להתרגש.
עדיין לא ויתר.
עד לפני כמה ימים חשבתי שהדרך לשרוד היא להפוך לאדיש יותר.
פחות להרגיש, פחות לצפות, פחות לתת מקום לאנשים.
אבל אולי זה בדיוק הפוך.
אולי לחיות באמת זה להסכים להישאר פתוח, גם אחרי אכזבות, גם אחרי מרחק, גם אחרי תקופות שגרמו לך להאמין שמשהו בך כבה.
אני לא יודע לאן דברים הולכים.
למען האמת, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אני גם לא ממהר לדעת.