הוא אמר לי שהגניחות שלי חמודות
שהוא אוהב לשמוע אותן
ורוצה לשמוע את הצלילים המתוקים האלה עוד ועוד.
אני מהמבוכה נושכת לו את הזרוע.
לא יודעת בדיוק איך להגיב או מה לעשות.
הוא הגבר הראשון שנוגע בי
הגבר הראשון שרואה אותי כדבר יקר ערך
האדם הראשון שהראה נכונות,
לדאוג שאהיה לי טוב ,יציב ובטוח.
הוא הגיע כמו צונמי משומקום
ושתף מעלי את כל מה שחשבתי
על עצמי
ועל זוגיות.
הוא לקח בקלות את האחריות על הכל
האחריות הזו שהכבידה עלי שנים
לא ידעתי שיש אפשרות לנשום ככה,
נשימות ארוכות ומלאות של נחמה ושלווה ולבטוח שהדברים יעשו על הצד הטוב ביותר.
היצר ההישרדותי שמקועקע על נשמתי
לא מאפשר לי להתאהב בו
זה הפחד להודות ולאבד אני חושבת.
אני מבולבלת ומפוזרת.
להרגיש כל כך טוב ,כל כך מהר.
בחיים שלי למדתי ,שככל שיותר טוב
ככה הולך להגיע יותר רע.
הרגליים שלי רועדות,
ואני תופסת לו את השיער
כשראשו בין ירכיי.
לא מצליחה לעכל שמישהו מסוגל ורוצה לעשות את הדברים שהגבר הזה עושה לגוף שלי בכזו תשוקה.
אני מרגישה אותו מחייך כשהוא מסתכל בי מלמטה ונושך את צד הירך שלי.
הוא מנשק את המקומות האדומים שיצר,
את שורש כף היד ואז את המצח.
אומר לי שאני טובה.
שאני אהובה.
ואני נמסה לשלולית שמפחדת להפוך לים.