הוא הביא אותי לכאן כמו שמביאים סחורה לבית המדרש בשקט בכבוד מדומה ובכוונה ברורה. הכיפה על הראש הציציות בחוץ אבל העיניים כבר לא היו של מי שלומד גמרא. הן היו של מי שלומד אותי.
מעכשיו אמר לי בפתח את לא בת ישראל. את בת שירות.
הוא הוריד לי את הבגדים כמו שמורידים פרוכת מארון קודש לאט ביראת כבוד מזויפת עד שנשארתי חשופה מולו. ישב על הכורסה והסתכל כאילו אני דף גמרא פתוח שהוא עומד ללמוד עד הסוף. לא נגע רק הביט ואז פתח את הטלפון.
היא פנויה הערב כתב. דירה דיסקרטית. מי שרוצה שיבוא. שלח לקבוצות של בחורים חרדים. ההודעות התחילו לרעוד בטלפון כמו תפילת ערבית שנמשכת יותר מדי.
הוא הרים את עיניו אליי וחייך חיוך קטן ומסוכן. עכשיו תחכי. ותדעי שכל מי שייכנס לכאן יקבל אותך. כי את של כולם. כי את אוהבת להיות של כולם.
ישבתי על הרצפה לידו ברכיים פתוחות ידיים מאחורי הגב מבט למטה. שמעתי את ההודעות מצטברות. כל הודעה היתה כמו נשיקה על העור. כל שם שהופיע היה עוד גבר שעומד להשתמש בי. והלב שלי דפק חזק לא מפחד אלא מהתרגשות מתוקה ומלוכלכת.
הוא הניח את היד על ראשי ולחש טוב מאוד. עכשיו את באמת זונה של בני ברק. ועכשיו כולם יראו כמה את אוהבת את זה.
ואני אהבתי. אהבתי את ההשפלה. אהבתי את החשיפה. אהבתי לדעת שאני לא שייכת לאף אחד אלא לכולם בבת אחת.
יורדת במעלית וכל שקל שנמנה חלחל בי עמוק יותר והפך אותי לנשית יותר מושפלת יותר עד יום למחרת ללילה נוסף.