אשה של חורף.

לכל ה"מודאגים" למינהם ששוטפים לי את תא ההודעות: אני לא על הסף, אני חסרת נטיות אובדניות מכל סוג שהוא (מלבד החיבה המשונה לאוכל הודי חריף שבחריפים), אני ממש לא עלמה במצוקה הזקוקה לאביר.
תודה-אבל לא תודה.

כפכפי בירנשטוק זה מעבר ליכולת ההכלה שלי מסתבר, זה לא שיש לי משהו כנגד הסינמטק, כלל וכלל לא, רק העובדה שהם תמיד נדמים שם לגוש מדובלל, אינטלקטואלי במפגיע, ממושקף ומכופכף בהמצאה הלא אסטטית הזו המכונה"בירנשטוק".
מסתבר שאני מרגישה זרה בכל מקום, אפילו שם, עם אנשים שלכאורה(לכאורה זו מילה מוזרה, מסייגת ומקרבת גם יחד) דומים לי ברקע או בהעדפות התרבותיות או בגיל, אבל גם שם עמדתי ובחנתי וסייגתי עצמי מכל השאר, מתבוססת בתוך הציניות השחורה הזו שהפכה לעור שני.

מה הגעיל אותי בעצם? אפילו תשובה ברורה אין לי, רק תהיה על יכולת ההתבדלות המנותקת שסיגלתי לעצמי עם השנים. מסתבר שכמעט די לי עם עצמי, שאין בי הצורך הנואש לחברותא שהיה בי פעם. ולא, אין בלבד הזה מהשקט שאני(כולם?) מחפשת, אני מלהיטה עצמי די והותר ומוצאת את עצמי מתווכחת בקול עם עצמי, הצגת יחיד מרובת משתתפים כנראה, ואולי במקום לכתוב אגש מחר לקבל הפניה לפסיכיאטר. אני בטוחה שישמח, והרי סוף סוף יוכל לישם כמה מן התאוריות שלמד בשקידה.

במחשבה שניה, הבחור ההוא שעמד בפינה עם הדיאט קולה גרם לי לתחושת הבחילה הקלה, והרי אין דבר דוחה יותר מגבר ששותה משקה של כוסיות.

המסע הזה מוזר, לא שישנם כאלו שלא מבינים מאיפה זה בא - אני מודעת ויודעת שישנם כאלו שממש יבינו. החיטוט המבחיל בפרטים ההם, המארב הפאטתי לעוד סרט על זה, הטיקסיות של לקרוא אותם ספרים פעם בשנתיים פונקט!(היידה "ע"ע אהבה", אתה הבא בתור)
וההבנה המבחילה והקטנה הזעיר בורגנית כל כך שנתפסת במלוא העליבות שלה שהיו ויש אנשים עם גורל רע משלי.
הרחמים העצמיים שלי באמת שלא מזיזים לאף אחד, אני יודעת, אבל זה לא מניע אותי להפסיק לקיים את טקסי ה"כמה אני מסכנה" פעם בכמה שבועות. ריטואלים של פולניות טהורה שרק אלוהים יודע(לא של ג'וזף הלר- דווקא של ההוא שנרדם בשמירה בשנים ההן לא מזמן) מאיפה הם הגיחו ולמה דווקא בגוף של צברית שלא חגגה 40 עדיין, שילדותה היתה מלאת שמש ותפוזים וארטיק לימון בים.

עוד מעט יגיחו כל זאבי וציידי הניקים החדשים, ושוב יהבהבו ההודעות האדמות הבזויות עם ההצעות המגונות/עילגות/מצוות למינהן. כמה היה טוב לו יכולתי לאגנר למפרע.