אנשים אפורים באמצע הדרך,
אפור מת כזה, אנמי. בלי משקל, בלי תוכן. בלי שום ניצוץ, פנימי או חיצוני. חלול.
כאלה שלא שואלים עצמם שאלות, כאלה שלא מתחבטים. כאלה שיודעים או שחושבים שיודעים כבר את כל התשובות, ובעיקר הם אף פעם אינם טועים. אינם מראים חולשות כי חולשות זה לחלשים. כאלה שלא מטריפים עצמם לדעת בכל מיני סוגיות קיומיות, הישרדותיות. הכל קל להם, הכל טריוויאלי. כאלה שלא מתעסקים באף אחד אחר חוץ מבעצמם.
ואני מנסה בכל האפרוריות הזו למצוא בכל זאת איזה גוון, איזה צבע, איזה מישהו שיבוא ויאיר בפנס את השיממון הזה, את החד גוניות, את ה"אין צבע" הזה באותם אנשים. חייב להיות בהם משהו. או שזו שוב אני, מנסה להוציא מים מהסלע, בכוח.
יושבת וחושבת פה עם עצמי אם להתאמץ...ואם בכלל יש טעם.
לפני 12 שנים. 23 בפברואר 2012 בשעה 0:03